אז תומכי מרצ וחד"ש מתווכחים בנימוס מי הם חברי הכנסת המשפיעים והחברתיים ביותר, מציגים רשימת הישגים מרשימה ואומרים שאם זה מה שהצליחו המפלגות לעשות עם שלושה או ארבעה חברי כנסת, רק תדמיינו מה הן יוכלו לעשות עם חמישה או שישה חברי כנסת.
אני לא מזלזל בעשייה המפוארת של שתי סיעות האופוזיציה הנמרצות, ומאחל להן שיגדלו עד 120 חברי כנסת. אבל אני מציע כיוון מחשבה אחר. אל תתייחסו למה שהם עושים, תתמקדו במה שהם אומרים.
לכאורה, אידיוטי לחלוטין. הרי במשך שנים למדנו שאסור להאמין לפוליטיקאים, ומה שחשוב הם המעשים ולא הדיבורים. מילה בסלע ושתיקה בשניים, אז שתוק ותתחיל לעשות.
ובכל זאת, למרות כל המעשים הטובים והחשובים, מרצ וחד"ש הן עדיין מפלגות אופוזיציה קטנות. רוב אזרחי ישראל ממשיכים להצביע למפלגות מרכז עם אידיאולוגיה מעומעמת או למפלגות ימין עם אידיאולוגיה ברורה קצת יותר וחזון מאיים, וחלק לא מבוטל מהאזרחים בכלל לא טורח ללכת לקלפי.
הם לא עושים את זה בגלל שהם גזענים או טפשים. הם עושים את זה כי השמאל לא מדבר אליהם ולא מספק להם תקווה. השמאל ממשיך להיות צודק, ולדבר על עוולות הכיבוש, מוסר ומצפון במקרה הטוב או להפחיד מפני אובדן המדינה היהודית אם לא ניסוג מהשטחים במקרה הרע. אבל יש דבר שהוא לא עושה – הוא לא מספק תקווה. הוא לא פורש חזון.
אם מישהו מחפש את הסיבה לפופולאריות התקשורתית של דעם בקמפיין הבחירות הנוכחי, היא נמצאת בדיוק שם. המצע של דעם לא שונה באופן מהותי משל מפלגות השמאל האחרות, והפרלמנטרים לעתיד של דעם אינם יותר טובים או חרוצים מחברי הכנסת של מרצ, חד"ש או בל"ד.
אבל דעם, ובמיוחד אסמא אגבארייה זחאלקה, סוחפת אחריה אנשים, והם מקשיבים לה כי היא מדברת אליהם בשפה של תקווה, ושל מאבק משותף. במובן הזה, דעם היא המשך המחאה של קיץ 2011. לא בגלל שהיא מייצגת באופן הטוב ביותר את המחאה, אלא בגלל שהיא המשכה של התקווה שהייתה כאן לפני שנה וחצי.
יתכן שהשבחים שמורעפים על דעם מוגזמים. יתכן שהיא בסך הכל מוצא למואכזבי מפלגות השמאל האחרות. אבל מנין האכזבה? לא מפעילותם הברוכה של מרצ וחד"ש, שהשיגו הרבה יותר ממשקלם היחסי בכנסת, אלא מחוסר התקווה. מהיעדר חלום.
יש סיבות לא רעות לא להצביע לדעם – סיבות עקרוניות וסיבות שקשורות לסיכוי שלה לעבור את אחוז החסימה. אני עצמי עדיין לא בטוח למי אצביע. אבל כשאלך אל הקלפי אחשוב לא רק על מי שיפעל למעני, אלא גם על מי שמדבר בשפה שחסרה כאן, שפה של תקווה, ושאולי מסוגל להביא לקלפיות את המיואשים, ולשנות את מאזן הכוחות.
אני לא יודע אם אצביע לדעם, ואני לא יודע אם דעם תיכנס לכנסת. אבל אני מציע למפלגות השמאל, וגם למפלגת העבודה, לא לפחד לדבר על תקווה, לפרוש חזון חיובי, ולא רק כזה שמתבסס על הפחדות מפני הצפוי לבוא. לפנטז על מאבק משותף למען כולם, למען חברה שוויונית, חברה שבה אנשים שונים שמחים לגור זה לצד זה, ולתמוך זה בזה.
לא רק בית לכל השמאלנים, וגם לא שותפות יהודית-ערבית – מאבק עבור כולם. הרשו לעצמכם לחלום, דברו על חלום.
לא נעים להגיד, אבל זה נשמע דומה מאוד לנימוקים של תומכי לפיד ל'למה לא להצביע לבני'.
להצביע דעם כי זה דבר חדש שעוד לא ראינו.
נדב, לא ניסיתי לשכנע להצביע דעם. ניסיתי להבין למה לא מעט אנשים מוקסמים מדעם, ומה זה אומר על יתר מפלגות השמאל.
אני מוצאת שדיבורים על תקווה לא עוברים אצלי. משאירים שום דבר. ולא שאני לא חושבת שיכול להיות טוב יותר, אבל לא תקווה תביא לזה. הדיבור "המודאלי" הזה, בעיני דווקא בו יש משהו תבוסתני, כאילו תקווה באה במקום שבו אנחנו לא יכולים כבר לעשות שום דבר. לכן, לא דרך יאוש ותקווה, חלום – אולי, ויותר – מחוייבות, מסירות, פעולה. ופקחון. ופקחון – זה גם בבחירה לאיזו מפלגה להצביע.
יעל, לא רק דיבורים על תקווה, ואין תועלת בחלום בלי מחויבות, מסירות, פעולה ופכחון.
אבל חלום לא עומד בניגוד לאלו, ובלי תקווה אני מעדיף להישאר בבית ולראות סרט.
יעל, לא רק דיבורים על תקווה, ואין תועלת בחלום בלי מחויבות, מסירות, פעולה ופכחון.
אבל חלום לא עומד בניגוד לאלו, ובלי תקווה אני מעדיף להישאר בבית ולראות סרט.
דעם מציעה תקווה כי היא מדברת בשפה שלא רק קהל המשוכנעים-ממילא יכול להבין ושגם אנשים שאינם "סמולנים" מוכנים להקשיב לה. אם אנחנו רוצים שמשהו אי פעם ישתנה פה, אנחנו חייבים להראות לאנשים ששמאל זה לא רק מדליקי-נרות-רכרוכיים-שרוצים-שלום, אלא משהו שיש בו תוכן ממשי שנוגע לחיים של כל אחד מאתנו. מרצ נכשלה כשלון חרוץ במשימה הזו במשך שנים. חד"ש לא ממש ניסתה אפילו. דעם מנסה, ומכאן התקווה. התקווה היא אפילו לא שהשמאל ינצח, אלא שהשמאל יובן ויהיה חלק מהדיון.