מה מגדיר את זהותו האישית של כל אדם? מה הופך את אוסף הנוירונים והאותות העצביים ואת שלל החוויות לאישיות אחת רציפה? מה מבדיל את האדם מסביבתו ומה מחבר אותו אליה?
מארק שלוטר, מכונאי במפעל לעיבוד בשר (הגירסה המולטי תעשייתית למשחטת בקר) בעיירה קטנה בנברסקה, מתהפך עם הטנדר שלו בליל חורף בשנת 2002. אחותו הגדולה, קרין, מתפטרת מעבודתה וחוזרת לעיירה כדי לעזור לו. בתחילה נראה שמארק מתאושש, אבל הוא נופל לתרדמת, וכשהוא מקיץ ממנה הוא לא מזהה את אחותו.
מארק לא איבד את זכרונו. אישיותו אמנם השתנתה בעקבות התאונה, ובתחילה הוא מתקשה בביצוע פעולות שגרתיות, אבל לא זו הבעיה. הוא לוקה בתסמונת קפגרה, הגורמת לו להאמין מעבר לכל ספק שהאישה המתיימרת להיות אחותו היא כפיל.
בייאושה פונה קרין לחוקר המוח המפורסם, ד"ר ג'רלד ובר, שיבוא להציל את אחיה. ובר הוא מעין אוליבר סאקס, חוקר מוח שהתפרסם בזכות ספריו, "שתיארו דוגמה כלשהי לאגנוזיה – עיוורון לחפצים, עיוורון למקומות, עיוורון לגיל או להבעה או למבט". המקרה של מארק שלוסר נדיר, כיוון שלא ידוע על תסמונת קפגרה בעקבות פגיעה פיזית. במקרים הידועים של התסמונת היא התפרצה בעקבות טראומה נפשית. זהו מקרה נוסף שד"ר ובר יכול להוסיף לאוסף חריגי הקרקס שהוא מציג בספריו – "אנשים שלא מסוגלים להבחין בין ציפורים, או בין פרצופים". אבל "מארק שלוטר לא היה עיוור פנים. בדיוק להיפך: הוא ראה הבדלים שאינם בנמצא".
מארק רואה את האמת יותר מכולם. את חוסר הרציפות של העולם ושל האישיות, והוא צודק. הוא אינו מזהה את אחותו כיוון שרציפות האישיות היא אשליה. מארק אינו אותו ילד שקרין זוכרת, וגם לא עובד מפעל הבשר שהתהפך עם הטנדר, וגם קרין שאחרי התאונה אינה קרין שלפני התאונה.
יש תעלומה בספר – מדוע התהפך מארק עם הטנדר, ומי השאיר ליד מיטתו פתק עם המילים, "אני אף אחד אבל הלילה בדרך נורת' ליין, אלוהים הוביל אותי אליך כדי לתת לך לחיות ולהחזיר מישהו אחר"? האם זה מי שגרם לתאונה, ואולי מי שדיווח עליה למשטרה והציל את מארק? ומיהו האדם האחר שאותו יש להחזיר? שאלת הזהות מלווה את הספר מתחילתו. לא רק תעלומה פסיכיאטרית, אלא תעלומה ספרותית. זהותם של שני אנשים אינם ידועה – כותב הפתק, והאדם שאותו יש להחזיר – ומארק יוצא לחפש אותם. אולי הם יסבירו לו מי חטף את אחותו.
מארק הוא לא האדם היחיד שזהותו התערערה בעקבות התאונה. גם קרין, שבמקצועה היא נציגת שירות לקוחות – אישה שמומחיותה היא ריצוי אנשים – כבר אינה בטוחה מי היא, בעקבות הערעור המתמיד של מארק על זהותה. גם תפיסתו העצמית של ובר עומדת בסכנה. יוקרתו המקצועית והציבורית כבר אינה כשהיתה, והוא עצמו אינו בטוח בערכה של עבודתו. "מארק שלוטר פירק בהדרגה את תחושת ההיכרות הבסיסית ביותר שלו, ושום דבר לא ייראה עוד מוכר או מחובר".
"יוצר ההדים" הוא ספר רחב יריעה. מלבד שלוש הדמויות הראשיות – מארק וקרין שלוסר וג'רלד ובר, אנו מתוודעים לאשתו של ובר, לחבריו של מארק, לשני אהובי העבר של קרין, שמשניהם היא ניסתה לברוח, ולכל אחד מהם יש תפיסה שונה לגביה, לחברה של מארק ולמטפלת בשם ברברה, שכולם מסכימים על יכולותיה המופלאות ולא מבינים מה היא עושה בתפקיד כה זוטר בעיירה קטנה ונידחת.
יש בספר שתי עלילות ראשיות ועוד עלילות משנה, ובכל זאת, פאוארס שומר על ריכוז ותמצות, ומונע מהספר להתפזר. האינטגרציה שהקורא יוצר ממספר סיפורים לכדי ישות אחת דומה לאינטגרציה ולחיבור שכל אדם עושה לחלקי אישיותו השונים.
ויש סיפור נוסף ב"יוצר ההדים". סיפורם של עגורי סנדהיל שנודדים דרך נברסקה בכל שנה ומביאים תיירים, והמאבק לשימור בית הגידול שלהם. שאיבת מי נהר הפלאט הרדוד, "סמיך מדי לשתייה, ודליל מדי לחריש" הורסת את בית הגידול של העגורים, אבל הציפוף שלהם על שטח קטן רק מגדיל את האטרקציה בעיני התיירים. בדומה לאופן שבו המוח הפגום של מארק מושך את ובר שבעיניו הפגוע, העומד בפני הכחדה, הוא המסקרן, היפה והמעניין.
לקראת סוף הספר מתגלה מי גרם לתאונה, מי כתב את הפתק ומי האדם שחזר בעקבות התאונה. אבל נדמה שלא ניתנת תשובה לשאלה העיקרית שבה עוסק "יוצר ההדים" – האם ניתן לעשות לאישיות רדוקציה למסרים כימיים ולאותות חשמליים, האם יש טעם או צורך בסיפור פסיכולוגי?
אמנם לא במפורש, אבל פאוארס מספק תשובה לשאלה. טענתו של פאוארס ב"יוצר ההדים" היא שלא ניתן לעשות רדוקציה לזהות האישית, אבל הסיבה לכך אינה קיומו של רובד נפשי שלא ניתן לתיאור במונחים חומריים. הסיבה היא אחרת לגמרי. האישיות שלנו, ממחיש הספר היטב, אינה תלויה רק בנו. היא גם תולדה של השתקפויות העצמי בעיני אחרים. תפיסת "העצמי" קשורה בתפיסת הסביבה, באופן שבו אנחנו חושבים שהסביבה תופסת אותנו, ובשאלה בעיני מי חשוב לנו להיראות ולהיתפס כבני אדם.
יוצר ההדים; ריצ'רד פאוארס; מאנגלית: אמיר צוקרמן; הוצאת עם עובד; 514 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-10 בינואר 2013
