שם ספרו החדש של דרור בורשטיין, "אחות שמש", לקוח משיר חידה של משה אבן עזרא, המשורר בן המאה ה-11. אחות השמש היא שלהבת הנר, השוחקת ובוכה, צוחקת בעת שנר השעווה נמס ומזיל דמעותיו. "וְאִם לָמוּת תְּהִי נוֹטָה – בְּהָתֵז / אֱנוֹשׁ רֹאשָׁהּ תְּחִי מֵאֵין אֲרוּכָה", כתב בן עזרא על הנר הדועך שכדי להעניק לו חיים מחודשים יש להתיז את ראשו.
במחברתה של אחותו קרא המספר, אורי אולמן, לראשונה את השיר, והוא נתקל בו שוב, שנים רבות לאחר מכן, בקורס בשירת ימי הביניים שאליו הלך בעת חופשת התאוששות מהשתלת כליה, כשעדיין חלם "להשתקע לגמרי בלימודי ספרות חז"ל, ולחקור את הסידור בתור ספר שירה גדול".
שני חלקים יש לספר. בחלק הראשון, המתרחש ב-4 בפברואר 2011, אורי יוצא לבית אביו, עמוס, שגלה לירושלים, כדי לפתור את החידה, ולמצוא את הסיבה להתאבדותה של אחותו, דורית, ששמה היה צריך להיות אורית.
בחלק השני אנו חוזרים לעבר, ליום שבו נמלט עמוס לירושלים מפחד כריתת כלייתו, למערכת היחסים בין דורית להוריה, עמוס וריטה, ליום היציאה של אורי מבית החולים לאחר ההשתלה, למונולוג של ריטה כמה חודשים אחרי ההתאבדות, ועוד פרק יש בחלק השני – על מסע של אורי ודורית לכינרת כדי לצפות בליקוי חמה מלא (עניין מוזר בפני עצמו – צפייה בחושך), ולפגישתם עם אסטרונאוט שחזר מהירח ומאז אין לו מקום יותר על פני האדמה. מקומו הוא הירח.
הפרק האחרון מגיע למה שהוא לכאורה לוז הספר – התאבדותה של דורית, ובו סוף סוף ניתן הסבר לתעלומת ההתאבדות. הסבר שאותו לא נגלה, הרי זה פתרון החידה. אבל האמנם יש כאן תעלומה? במהלך הספר נדמה שהתאבדות היא כמעט המעשה המתבקש וההגיוני מצד דורית, שמעולם לא מצאה את מקומה בעולם.
בפרק הראשון עומד אורי ברחוב בן עזאי שבשכונת בקעה הירושלמית וחושב על מה שאומר בן עזאי במסכת אבות, "אל תהי בז לכל אדם, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך אדם שאין לו מקום". סופה של המשנה מעורר צמרמורת במספר, המבין לפתע "משהו שהיה מובן מאליו אך לא ידעתי אותו באמת, והוא שלכל אחד יש מקום, כלומר שכל אדם וכל דבר קיים באמת ובאותה מידה בדיוק כמו כל דבר אחר, ותופס פיסת מרחב, קטנה כמו לימון או כמו חיידק מעיים או גדולה כמו שרשרת הרים או כמו כוכב".
אורי מודה שייתכן שהציטוט ממסכת אבות משובש, והוא אכן משובש. אורי גם שכח לספר שאותה השתעשעות ברעיון להשתקע בלימודי הספרות העברית, ובעיקר ספרות חז"ל, התרחשה אחרי התאבדות אחותו. בדוחק הוא מודה שהסיבה העיקרית לכך שלא מימש את כוונתו, היא ההבנה או המחשבה שלעולם לא יגיע להישגיה הספרותיים של אחותו, הישגים שאיש מלבדו לא מודע להם. אחותו לא פירסמה דבר, וגם אורי אינו יודע אילו מתוך השירים הכתובים במחברתה הם שירים שלה, ואילו הם שירים שהיא העתיקה, השתלות של קטעי שירים שכתבו אחרים בתוך המחברת שלה.
דורית אינה היחידה שלא מצאה את מקומה ואת זמנה. כמוה גם אורי, עמוס וריטה. נדמה שבעצם אף אחד לא מוצא את מקומו. אורי לא כתב דוקטורט על ברכות הנהנין ולא התמסר לספרות ולשירה, אלא לחוזים הגדולים. הוא עורך דין, ו"כבוד השופט חשין אמר לי בדיון על חוזה שלי שהוא מורכב יותר מהמציאות עצמה, כמו יצירת ספרות גדולה, ושהוא צופה אפשרויות שאפילו המציאות לא מכילה…החמיאו לי על החוזים שלי אבל אותי זה די דיכא".
הספקות של המספר ביחס לערכן של יצירות הספרות הגדולות שהוא מחבר כעורך דין מזכירים את בורשטיין עצמו ואת הפקפוק שהוא הביע לא פעם ביחס לפרוזה, ומכאן משתמע פקפוק גם בנחיצות של כתיבתו. למרות הפקפוק העצמי, אחרי "נתניה" החלש, נראה שבורשטיין חוזר לעצמו. טוב, לא ממש חוזר לעצמו. אחד הדברים הטובים שאפשר לומר על בורשטיין כסופר, הוא חוסר שביעות רצון מעצמו. מצד אחד מדובר באחד הסופרים המשוכללים והמודעים ביותר שיש בישראל, ומצד שני הוא לא מפסיק לנסות להתחדש. כאילו הוא עדיין לא מצא את הקול שלו.
מה שיש ב"אחות שמש", ואין בספרים הקודמים של בורשטיין, הוא מיזוג ואיזון ראוי בין נבזיות לפאתוס. אם בספריו הראשונים הפגין בורשטיין יכולת מרשימה של כתיבה נבזית ומשעשעת עד מאד, "נתניה" היה עמוס מדי בפאתוס, ומדי פעם היו בו התפרצויות, כמעט לא נשלטות, של טינה ואפילו רוע. ב"אחות שמש" הדמויות בעלות הפרספקטיבה ההיסטורית והמדעית – האב והרופאים – הן גם האנוכיות ביותר. לעומתן עומד המספר, שיש בו עיוורון ואהבת כסף, אבל גם געגוע וכמיהה – געגוע לאחותו וכמיהה למצוא את זמנו ואת מקומו.
"אחות שמש" מתחיל ומסתיים ברחוב אפרים שבשכונת בקעה. רחוב אפרים נדמה בספר כמין רחוב צדדי ומוזנח. במציאות, זהו הציר החוצה את אחת השכונות היקרות בירושלים. העניין הזה חוזר בספר לכל אורכו. מה שנדמה בעינינו נידח וחסר חשיבות הוא לפעמים הדבר היקר, ולהיפך – מה שנראה יקר וחשוב עשוי להיות פחות משמעותי ממה שחשבנו, וחשיבותו נמצאת במקום אחר. ומה באמת חשוב? הכל. כי "אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום", גם אם המקום משתנה.
אחות שמש; דרור בורשטיין; הוצאת כתר; 181 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-3 בינואר 2013
