ספרו האחרון של אומברטו אקו, "בית הקברות של פראג", מספר את הסיפור הדמיוני על כתיבתו של ספר אמיתי שמגולל עלילה בדיונית ומופרכת ובכל זאת נתפס כאמת ברורה בעיני אנשים רבים – "הפרוטוקולים של זקני ציון".

אין טעם לחזור כאן על האופן שבו נוצרו הפרוטוקולים של זקני ציון מתוך רומנים זולים, פרק בספר של אלכסנדר דיומא, מסמכים מזויפים וסאטירה פוליטית. כל אלו, המפורטים ומוזכרים ב"בית הקברות של פראג", התפרסמו כבר במקומות אחרים. חידושו של הספר הוא חשיפת האדם שעומד מאחורי כל אלו – היוצר האלמוני והלא נודע של "הפרוטוקולים".

זו פריז בסוף המאה ה-19 והמספר, סימונה סימוניני הוא רמאי, זייפן ורוצח. הוא גם הדמות הבדויה היחידה בספר. בעצם הוא שתי דמויות, קפטן סימוניני (את התואר קפטן הוא הוסיף לשמו כמחווה לסבו שהיה קצין) מגלה בתחילת הספר שהוא סובל מריבוי אישיות. לפעמים הוא גם כומר בשם דלה פיקולה. כדי למצוא את שורש הבעיה, את המאורע שיצר את האישיות הנוספת, הוא נוהג לפי עצה שקיבל מרופא אוסטרי, יהודי ככל הנראה, בשם זיגמונד פרויד וכותב את תולדותיו. אולי כך ימצא מזור לנפשו. מתוך סיפור קורות חייו של סימוניני עולה שהוא היה מעורב בכל שלב של יצירת ה"פרוטוקולים".

סימוניני, שהתחנך על ידי סבו, שונא את היהודים משחר נעוריו. "על היהודים אני יודע רק מה שלימד אותי סבי…הם פועלים לכיבוש העולם הזה". אבל סימוניני שונא לא רק את היהודים, הוא שונא גם את הגרמנים, הצרפתים, האיטלקים, כמרים (ישועים במיוחד) ונשים. אהבה אחת ויחידה יש לו בחייו – אכילה, והספר מלא וגדוש בתיאורים מפורטים של המעדנים שהוא אוכל ודרך הכנתם.

לכאורה, זהו סיפור יצירת הפרוטוקולים, אבל האם האנטישמי זקוק בכלל למסמכים שיוכיחו את אשמת היהודים? אקו טוען בכמה מקומות שאין צורך בכך, שהפרוטוקולים מיותרים, שהאנטישמי לא זקוק למסמכים שיוכיחו כי בכוונת היהודים לשלוט בעולם. הוא כבר יודע את זה.

סימוניני יודע שהוא זייפן, אך הדבר לא מונע ממנו להאמין בזיופיו. בספר ישנה מערכת עצומה של סוכני חרש ומרגלים כפולים שמנסים לכוון את המאורעות ההיסטוריים באמצעות זיופים והתחזויות. הם ממחזרים את אותו חומר שוב ושוב ביחס לגופים שונים – פעם אלו אנשי גריבלדי ופעם מהפכנים צרפתים, פעם בונים חופשיים ופעם יהודים – בכל זאת הם מאמינים בעובדות לכאורה, שאינן אלא פרי יצירתם.

זה לא רק ספר על הפרוטוקולים של זקני ציון. זו טענה מקיפה על זייפנות ועל סוכני חרש ושירותי מודיעין המאמינים בבדיות שהם יוצרים. סימוניני מתחיל את הקריירה שלו בשירותו של נוטריון בשם רבאודנגו, המזייף צוואות, אך לטענתו, הוא בסך הכל מספק הוכחות (מזויפות) לאמת ידועה. "שיהיה ברור סימונה היקר, אני אינני מייצר זיופים, אלא עותקים חדשים של מסמך מקורי שאבד או שבשל תקלה שגרתית כלשהי מעולם לא נכתב, אבל היה יכול או היה אמרו להיכתב".

כמו הנוטריון, גם שירותי הריגול מאמינים בחומרים שהם מזייפים, וסימוניני, הנוכל, מאמין בחומרים שהוא יצר, למרות שהוא יודע שהוא זייף אותם. סימוניני יודע שהוא כתב את הפרוטוקולים, שהם זיוף. הוא אפילו מתמרמר על מי שמפר את זכויות היוצרים שלו, ובכל זאת הוא מאמין שהיהודים שולטים בעולם.

גם את המסמך שהפליל את אלפרד דרייפוס זייף סימוניני, אבל לא היה בכך צורך. דרייפוס הורשע למרות שסימוניני זייף בטעות את המסמך לפי כתב יד של אדם אחר. לא כתב ידו של דרייפוס הופיע על המסמך המרשיע, אבל דרייפוס הורשע. הוא הורשע כיוון שהואשם. איזה צורך משרת הזיוף? איזה צורך משרתים הפרוטוקולים? הוכחת אשמתם של מי שאשמתם ידועה מראש.

אם כן, יש כאן ביקורת מוצלחת למדי נגד אנטישמים ושירותי ביון, אבל איך הספר כיצירת פרוזה? בתור רומן, חלקו הראשון של הספר הוא המוצלח ביותר. אחר כך מוכתבת עלילתו על ידי הצורך של אקו להסביר כל שלב ביצירת הפרוטקולים כקשור לגיבור ספרו, ונעשה מתיש למדי ואף טרחני מעט.

ממילא עולה השאלה, מהי מטרת הספר. "בית הקברות של פראג" אמנם עוקץ ולועג לאנטישמים, אבל בתור רומן הוא צמוד מדי לעובדות ההיסטוריות, ובתור ספר על יצירת הפרוטוקולים הוא בדיוני מדי, דמיוני מדי.

לדעתי, הספר הוא ניסיון בכתיבה אנטי קונספירטיבית, אקו מציע כאן תשובה מעניינת לשאלה "כיצד אפשר להפריך קונספירציה". הרי מאמיני תיאוריות הקונספירציה אינם מכחישים את העובדות הידועות. הם בסך הכל טוענים שאין התרחשות היסטורית אקראית, שמאחורי כל מאורע עומדת יד מכוונת – הישועים, הטמפלרים, הבונים החופשיים או החזקים והנוראים מכולם, היהודים. אם כן, לא ניתן להפריך קונספירציות באמצעות עובדות.

אקו הולך בדרך אחרת. הוא מספר על קונספירציה ליצירת קונספירציות. אם כוחה של הקונספירציה הוא במתן הסבר פשוט אחד לשלל תופעות, אקו מספק קונספירציית-על – מאחורי כל הקונספירציות עומד מתכנן אחד. אם היהודים הם גוף זדוני שמתכנן להשתלט על העולם, הרי שישנו אדם זדוני אף יותר מהם – זה שחיבר את "הפרוטקולים", האדם שכל שירותי הריגול בעולם שיחרו את קרבתו, אלא שאדם זה מעולם לא היה קיים.

בית העלמין של פראג; אומברטו אקו; מאיטלקית: אריה אוריאל; כנרת, זמורה-ביתן; 494 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-28 בדצמבר 2012