וראשית הערה. "ערים של מטה" הוא ספר שרציתי לקרוא לאט. לא כדי שהוא לא ייגמר, ולא בגלל המתח, אלא בגלל עושר הרעיונות והשפה, והצורך לתת למשפטים היפהפיים והמורכבים של שמעון אדף לשקוע לאטם בתוך הנפש. אבל חשוב לומר, "ערים של מטה" אינו ספר ליחידי סגולה, זהו ספר שמיועד לכל מי שאוהב לקרוא.

המספר "בערים של מטה", ספרו החדש של שמעון אדף, מגיע לברלין במסגרת מחקר על שפת ההתגלות הסודית של הנצרות. ישו, הוא מסביר, "דיבר בעברית ובארמית, אבל הבשורה שלו לא נמסרה בשפות הללו..הבשורות נמסרות ביוונית, ובלטינית מאוחר יותר..אז הנצרות עוברת ממילים לדימויים, לצלמיות ולתמונות". הוא מחפש את הסמלים הסודיים של הנצרות, ונתקל בציור מוזר שמעורר בו גל של זכרונות, זהו ורד יהודה.

בשובו לישראל הוא שוב נתקל בורד יהודה, אך הפעם לא בסמל הגרפי אלא בביטוי, וזאת במסגרת פרויקט של התקנת מילון למרוקאית שימושית. "הספרות העברית של השנים האחרונות נדרשת יותר ויותר לייצוגו של המרוקאי הפראי, העילג…ההנחה המובלעת היא שלמרוקאי לא די שאין לשון תרגום, אין לו גם לשון מקור", כותב המספר, המנסה לברר אילו פתגמים מרוקאים "התקבעו בתרגומם המילולי בשפתנו (עברית)", ומגלה ש’חתם בחותמת הוורד היהודי’ הוא "פתגם שהיה מקובל בפי יהודי מוגדור לציון מפעל שנידון לכישלון".

ורד יהודה, סימן לכשלון ידוע מראש וההצטלבות בין שני מחקרים שמנסים למצוא, או להמציא, את השפה המקורית והנשכחת, זו שבה אפשר לומר דברי אמת, מלווה את "ערים של מטה" מתחילתו ועד סופו. זהו סימן, מפתח לזיכרונות שאבדו, שאין להם שפה, והמספר מבקש לשחזר את הזיכרון האמיתי באמצעות יצירת סיפור דמיוני, או שלשלת של סיפורים שתוביל אותו אל עצמו.

"ערים של מטה" הוא הספר האחרון בטרילוגיה שחלקיה הראשונים הם "כפור" ו"מוקס נוקס". זו אינה טרילוגיה במובן המקובל, וכל אחד מהספרים עומד בזכות עצמו ויכול להיקרא בפני עצמו. עם זאת, בכל אחד מהספרים ניתן למצוא מפתחות שיסייעו לפענוח המבנה הכולל של הטרילוגיה. זהו מעגל שאין לו ראשית ואחרית, וסופו של "ערים של מטה" התפרסם בכתב העת "אורות" עוד בטרם יצא "כפור" לאור (ותודה לבלוג "סוכנת ספרות" שבזכותו שמתי לב לכך).

כדאי לקרוא את הספרים האחרים בטרילוגיה, אך אין זה הכרחי. כי יותר משהם נועדו להבהיר לקורא במה מדובר, הם מסייעים למספר לכתוב על עצמו, בתוך הדמויות המשקפות אותו. על עצמו כותב המספר ואל עצמו. אבל כדי לקלוט את עצמו כנתון, לכתוב על עצמו, הוא נזקק לרקורסיה של שלושה ספרים.

(כך כותב עכו אסידו, אחת מהדמויות הראשיות בספר, על שתי הנחות הקיום "זו של האינסוף וזו של פונקציות רקורסיביות, שתיהן אדנים של התודעה האנושית, תפיסת האפשרות של היעדר הגבול וסגולת הרפלקסיה, או בהתאמה, היכולת לדמות מכשיר שאת תוצאותיו היא נכשלת להשיג, והכושר לקלוט את עצמה כנתון של עצמה".)

במקביל למחקר המסבך את המספר עם זרם מקובלים נרדף ונשכח, אנו קוראים את סיפור ההתבגרות של טבריה ועכו עסידו – היא משוררת והוא גאון מחשבים. כמעט ואי אפשר לומר דבר מעבר לכך. הספר עשיר באירועים, אבל אין טעם במסירת עלילתו. כאשר הם נלקחים מחוץ להקשר ולשפה, המאורעות המתוארים מתייבשים, קמלים ומאבדים את כוח החיים שלהם.

אדף כותב על חוסר היכולת למסור משמעות מבלי להרוס אותה. קשה לכתוב על "ערים של מטה" מבחוץ, מבלי להיות לחיצוני שהורס את עולם המשמעות שנוצר בספר, אבל חוסר התוחלת שבכתיבה אינו הנושא של הספר, אלא תנאי המציאות שבתוכה הוא פועל.

זהו ספר על אבל ועל סירוב להצדיק את הדין ועל אובדן אמונה ועל צער שאין לו פתרון. המספר משווה בין אבלו על מות אביו לאבל על מות אחותו, שאיננו יודעים עליה ועל מותה דבר. הוא אומר קדיש על אביו, אך מסרב לומר קדיש על אחותו, כיוון שמותה נתפס בעיניו כפשע. "סירבתי לשאת קדיש על אחותי… דבר באבל הזה לא דמה לאבל על אחותי, שטרם נגמר, שלעולם לא ייגמר… אם אני אמיץ די להודות בקיומו, הוא מתנפל, עדיין נתפס כחסר היגיון, כפשע נגד חוקי האדם והאל".

המסע של המספר בעקבות זרם המקובלים הנרדף מספק לו הזדמנות להיכנס לדיון תיאולוגי על צדקת האל, ועל סוגיית מעמדו של הכישוף. לטענתו, "מה שנדמה כדיון משני – מדוע כישוף ואובות לא ייתכנו ביקום ששבו האל צודק, שריר ויחיד – הוא הדיון המהותי באמת: כיצד האדם נושא ונותן כאדון עם הכוחות השונים המרכיבים את ההוויה, ומה מקנה לו את הסמכות". וכך גם יש לראות את השתלשלות האירועים הפנטסטית המתוארת בספר.

אבל אחרי הדיון המלומד על צדקת האל ועל כוחו של האדם ומעמדו בעולם, נותר הצער, וליתר דיוק, שלושה מיני צער "הצער הפתוח, המזועזע, סודק המשמעויות, על לכת אחותי, המבקיע בכל פעם בכוח, כמו ברגע שבו נתבשרתי. הצער הקשה, כמין צרבת צמידית, וכמו מפולת, אבני חצץ, במורד הוושט, כשחשבתי על אבי. והצער הזה שאין לאחוז בו, מלווה בידיעה שדבר-מה נפרד מן העולם, נחמס משולי הדברים, שלא הבנתי מהו ועל מה".

המספר רוצה לומר דבר מה על הצער המלווה אותו מאז מותה של אחותו, ואולי מאז מעולם. לצורך כך הוא מגייס את דורון אפללו, המספר ב"כפור" ואחת הדמויות ב"ערים של מטה". גם אחותו של אפללו מתה. היא התאבדה בהיותה בת 17. האם המספר הוא דורון אפללו? "דורון אפללו כותב, ואני קורא", כותב המספר שוב ושוב כממלמל השבעה שאולי תשכנע אותנו ואולי את עצמו, שלא הוא הכותב אלא אותו דורון אפללו, שגם אחותו מתה, והוא יכול לספר על כך בגלוי רק בראיון לעיתון. מרחיק את עדותו כדי לומר אמת.

"את עבודת האבל, אני חושב, לא אסיים, אבל אולי, בתום יצירה זו אוכל לחדול מכתיבתה. בלילת הזמנים של דורון אפללו היא תחבולה מחוכמת, אני חושב, מארג של לחישות וצללים..אני אהיה בן חמש-עשרה, דורון אפללו כותב, ואני קורא, תהיה לי אחות".

ערים של מטה; שמעון אדף; כנרת, זמורה-ביתן; 333 עמודים

גירסה ממוקדת יותר של הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-22 בנובמבר 2012

נגישות