אריק גלסנר כתב מאמר יפה ומעניין על תפקידה של ביקורת הספרות. לאחר שהוא מביא שלוש גישות לתפקידו של המבקר (בין המבקר לאמן, המבקר כנציג החברה והמבקר כנציג האמנות), גלסנר מגיע לעיקרו של המאמר, והוא תפקיד נוסף של הביקורת, ואולי החשוב ביותר.

גלסנר מצטט ממסתו של מתיו ארנולד "תפקידה של הביקורת בזמננו" ('זמננו', היינו 1864). "הביקורת היא החיפוש המתמיד אחר הטוב ביותר", כתב ארנולד, וגלסנר טוען שלחיפוש אחר הטוב ביותר יש "תפקיד מוסרי. החיפוש הזה, וחוסר שביעות הרצון הכרוני שהוא מעודד, הינו מה שמבטיח היעדר אטימות ושקיטה על השמרים, היעדר שאננות ושחצנות".

אני מצטט בהרחבה את הפסקאות האחרונות במאמר, כי לטעמי יש בהן חשיבות. לדברי גלסנר, "הביקורת היא מזג אינטלקטואלי ופסיכולוגי מסוימים, היא כמעט דרך חיים. היכולת הביקורתית היא יכולת מוסרית, שכוללת אי הסתפקות ב'יש', רצון תמידי בשיפור, חתירה לשלמות – מצד אחד; והיחלצות מהצרכים הקטנוניים של הנפש, הגבהת המבט וחתירה לאובייקטיביות וחיפוש אחר דבר מה ראוי כשלעצמו שאינו קשור באינטרסים שלנו – מצד נוסף. כמובן, לכושר הביקורתי הזה יש צדדים 'שליליים', להיות ביקורתי כלפי אחרים וכלפי עצמך פירושו לעתים להיות בלתי מסופק באופן כרוני, להיות חושף פגמים כפייתי. אבל ארנולד במסתו מבהיר שלעמדה הביקורתית יש גם חשיבות גדולה: היא זו שמונעת התבוססות במי אפסיים, היא זו שנלחמת בשאננות ובזחיחות הדעת, פרטיות או לאומיות, היא זו שמדרבנת לשינוי. היא זו שאף מחדירה לאופק המוגבל שלנו את האידאה הנוצצת והמכווינה של המושלם".

הייתי מוכן לעמוד מאחורי (רוב) הדברים המצוטטים לעיל, אלמלא מטרתם היתה הצדקת מקומן וערכן של ביקורות שליליות. המאמר נפתח באזכור פולמוס על ערכן של ביקורות שליליות, ולדעת גלסנר "הביקורת היא אכן גם עמדה פסיכולוגית עקרונית של נרגנות ואי-מרוצות. אבל על זו דווקא תפארתה". אליבא דגלסנר, אותה נרגנות מתמדת היא הכלי שבאמצעותו המבקר יכול וצריך לחתור לשלמות, או לפחות לשיפור מתמיד.

ובנקודה הזו אני חולק עליו. כן, (כמעט) כל מבקר ניחן במידה הגונה של נרגנות ואי שביעות רצון, אבל באיזו דרך יכול המבקר "להגביה את המבט ולחפש דבר מה ראוי כשלעצמו"? האם בעמידה מבחוץ ובהשמעת קובלנות על פגמי הספרות והמציאות, או אולי דווקא ביציאה מעצמו, ובהצבעה על אותן נקודות שקיימות כמעט בכל יצירה, ושמאפשרות את השיפור המתמיד, את ההתקדמות לשלמות.

גם אם אסכים עם טענתו של גלסנר שעל הביקורת "להחדיר לאופק המוגבל שלנו את האידאה הנוצצת והמכווינה של המושלם" (הייתי משתמש במילים אחרות), ביקורת הספרות אינה התיאולוגיה השלילית של הרמב"ם. ההתקדמות לעבר אותה אידאה נוצצת לא תיעשה באמצעות סילוק מתמיד של פגמים, אלא באמצעות זיהוים של אותם חלקים במעשה האמנותי שיכולים לסייע למבקר, ולקורא בעקבותיו, "להגביה את המבט".

המבקר "החיובי" אינו מבקר חביב, ותרן ופשרן. במבקר זה, אם הוא יודע את מלאכתו, יש תעוזה שאינה מצויה במבקר ה"שלילי". היצירה האמנותית מחוללת מטמורפוזה בנפש, אך לשם כך, על המבקר לפתוח את נפשו למטמורפוזה האמנותית, כבעל ידע וכבעל טעם, אך לא כמשקיף מהצד, אלא כנחשון שמזנק ראשון למים ומוכן לסכן את נפשו.