"סיפורים יכולים להציל" מאת מרית בן ישראל הוא ספר על סיפורי מעשיות, או כפי שבן ישראל מעדיפה לקרוא להם – אגדות. הספר נפתח בקריאה בסיפור המסגרת של "אלף לילה ולילה", זהו סיפורו של הבעל הנבגד – המלך שהריאר, שרוצח את כלתו הטרייה לילה אחר לילה, כך במשך שלוש שנים. ואז מגיעה שהרזאד, ומספרת למלך סיפור על שלושה זקנים שפודים את חייו של סוחר מסכן באמצעות סיפורים, ושהרזאד עצמה מצילה את חייה באמצעות סיפור.
זהו המובן הראשוני והפשוט ביותר של שם הספר – "סיפורים יכולים להציל", פשוטו כמשמעו, יש מי שסיפורים יכולים להציל אותה ממש. לא רק שהרזאד. בפרשנות הנהדרת של בן ישראל ל"כיפה אדומה", טמון פוטנציאל להצלה ממשית מאד של ילדות.
אבל למשפט הזה יש עוד כמה מובנים. "סיפורים יכולים להציל" אומרת בן ישראל, ולאורך הספר היא בוחנת מחדש את המשפט ואינה נרתעת מהצבת סימן שאלה בסופו. האמנם? האם באמת סיפורים יכולים להציל? ואת מי? מה צריך לעשות כדי שהם יוכלו להציל? ואם לא, האם אין בהם ערך?
בן ישראל קוראת מחדש בסיפורי "אלף לילה ולילה", אנדרסן, אוסקר ויילד, ש"י עגנון והאחים גרים. כל פרק עומד בפני עצמו, אבל יש חוט שמקשר בין רובם, וזהו היחס בין בין כפיה לשחרור. בין אם מדובר בכפיה מכוח גורל, מעמד חברתי או כלכלי, ואפילו חוקי הטבע. הצעצועים בסיפור "חייל הבדיל" אינם יכולים לנוע, שלוש האחיות בסיפורו של עגנון משועבדות לעבודתן והנסיכה בפרק על "מלך צפרדע" מאת האחים גרים מחויבת להבטחתה לישון עם צפרדע מכוער.
לא כל המעשיות נולדו שוות, ולא כל סיפור יכול להציל. מול הנסיכה המחויבת להבטחתה לישון עם צפרדע מכוער, והנערה הנופלת לבור במעשה "החולדה והבור" ומתעקשת לעמוד בהתחייבותה ולהתחתן עם גבר שאינו רוצה בה, מעמידה בן ישראל את "נערת האווזים" שמקשיבה לעצמה ו"משתחררת מן ההבטחה הכפויה, מוצאת את מקומה במשפחתה החדשה ושולטת לצד בעלה בשלום ובברכה".
הקוראת יכולה ללמוד את הלקח של "מלך צפרדע" או את של "נערת האווזים" – זה תלוי בה. הסיפור מציל את המספר ואת הקורא, את מי שקורא מחדש את הסיפור בעיניו שלו, בלי להתכחש לעצמו ובלי למחוק את מה שכתוב בסיפור.
גיבורות המעשיות מנסות להשתחרר, או חולמות על שחרור. אך לעתים קרובות מדי זה כל מה שהן יכולות לעשות – לחלום על שחרור, כמו אשתו של הדייג באגדה "הדייג ואשתו", החולמת על נסיך החלומות שיוציא אותה מסירלילה, או מוכרת הגפרורים הקטנה שחולמת על תנור וארוחה ועץ חג מולד ומתה כשהיא חולמת על סבתה. האם סיפורים יכולים להציל אותה? הרי ההיפך הוא הנכון. אלמלא הפנטזיה על ארוחה ובית ומשפחה, מוכרת הגפרורים היתה נותרת בחיים.
על מוכרת הגפרורים הקטנה אומרת בן ישראל "זה לא ממש סיפור, אחרי הכול, אלא טקס אשכבה שהילדה עורכת לעצמה. אבל זהו בה-בעת גם הסיפור על נצחון הדמיון. על היכולת לשבור את חומות המציאות ולחולל נסים באמצעים פשוטים וזולים…ניצחון הדמיון הוא ניצחון הסיפור. והספרות הרי לא רק מאלחשת אלא גם מזינה ואפילו מעוררת לפעולה". אם כן, זהו מובן נוסף של ההצלה הטמונה באגדות. לא רק נצחון הדמיון, אלא הסיפור כמה שמחולל תנועה בתוך הנפש ומניע לפעולה.
בן ישראל אינה חוששת לשפוט את המעשיות, בעיקר מהזווית הנשית. זה אינו שיפוט חיצוני. לא האידאולוגיה מכוונת את פרשנותה – היא אומרת, "יש לי חשד עמוק באמנים טוטליים, שמן הרדיקליות שלהן נודף ריחו של ממסד חדש" – אלא חווייתה האישית, כאשה וכאדם. היא לא מוותרת על זהותה העצמית, ולא חוששת למתוח ביקורת חריפה על הסיפור, אבל מתחת לכל זה יש כבוד עצום למעשה היצירה, וניסיון לראות את הסיפור דרך עיני המחברים או מי שסיפרו את האגדה במשך שנים.
כן, שהרזאד הצילה את עצמה באמצעות סיפור, אבל "למה צריכה שהרזאד לבקש את סליחתו (של המלך) מלכתחילה? למה זוכה אביה בקרדיט על יוזמתה? למה מתבטא חסדו של האל רק בבנים זכרים?"
לכאורה יש בכך כדי לפסול את "אלף לילה ולילה" כספר שוביניסטי, אבל בן ישראל אינה עושה כך. "סיפורים מבטאים בין השאר את הנורמות של הזמן ושל המקום…חיי נערות היו, ועודם, מבחינות רבות, זולים מחיי גברים. זה מקומם ומעורר קריאות להחרים או לעדכן סיפורים..אבל אי אפשר להסיר קטעים ממאירים מסיפור כמו שמסירים גידול; אי אפשר לדעת למה הם מחוברים ואיזו אמת חיונית תיפגע בתהליך..כל סיפור הוא בו-בזמן דיוקן עצמי של מי שיצר אותו, ומראה המשקפת קורא בכל רגע נתון". וזוהי משמעות נוספת של שם הספר. "סיפורים יכולים להציל", וגם אנחנו יכולים להציל סיפורים. הכל תלוי באופן שבו נקרא אותם.
סיפורים יכולים להציל, מרית בן ישראל, סל תרבות ארצי – הוצאה לאור, 162 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-15 בנובמבר 2012
