גיבור ספרה החדש של שהם סמיט, "ילד עיר", עמוס המכונה בפי הוריו מוסי, הוא ילד סנדוויץ’. יש לו אחות גדולה בשם עמליה ואחות קטנה שקוראים לה נוםנום ולפעמים גם נעמי. מוסי הוא ילד סנדוויץ’ לא רק מבחינת מבנה המשפחה, אלא גם מבחינת גילו. הוא בכיתה ה’, כבר בן 10 ועוד לא בן 11. זהו גיל של בין לבין, כבר לא תינוק או ילד קטן, ועדיין לא מתבגר. מה קורה שם בין גיל 7 או 8 ל-12? זהו גיל שבו הילדים קצת נעלמים מעיני ההורים, "וילד עיר" מספק הצצה לתוך נפשו של ילד כזה.

בספר יש 13 סיפורים קצרים וממוקדים, המסופרים כולם בקולו של מוסי. מוסי מתמודד עם הקושי להתנצל, מספר על חבר שהוריו התגרשו, על טיול בשבת ואב שמתעקש להראות שהמכונית המשפחתית שלהם אינה פחות מוצלחת מרכבי הארבע על ארבע, על התמודדות עם כעס, על הטלפון הנייד הראשון שלו (ועל אובדנו), על תחרות ספורט, על שעמום ועוד נושאים העומדים ברום עולמם של ילדים.

כל אחד מהסיפורים עומד בפני עצמו (וחלקם כבר התפרסמו בכתב העת "עיניים"), אבל יש בהם התפתחות נפשית ומהלך מסוים של התבגרות, והספר מסתיים בסיפור על התאהבות ראשונה, אך לא מעמדת המאוהב, אלא מעמדתו של הילד שצריך לעשות את המעשה הנכון.

הוריו של מוסי מחנכים אותו לעשות את המעשה הנכון, ומוסי, כמעט כמו כל ילד, מזדהה עם הוריו. אבל אחד הדברים היפים ב"ילד עיר" הוא הביקורת העדינה של סמיט על ההורים המחנכים עם היומרות לתרבות גבוהה ואנטי צרכנית. אפשר לראות לעג קל להורים כבר באיור של מיכל בוננו המופיע על הכריכה הפנימית של הספר, ומציג את עמוס ומשפחתו. לצד האחות הגדולה האומרת "או מיי גוד!" מופיעים ההורים הקוראים את ימי צקלג (א’ וב’).

סמיט מעבירה יפה מאד את העמדה הכפולה של עמוס כלפי הוריו. מצד אחד הוא מזדהה עם הערכים שלהם. מצד שני, הוא קצת רוצה להיות כמו כל הילדים, ושלא יקנו לו טלפון פשוט "בשביל לדבר, לא צעצוע בשביל משחקים ושטויות", ובמקום אחר הוא אומר, "זה בדיוק מה שההורים שלי היו צריכים בשביל לדבר על הנושאים שהם הכי אוהבים. כמו למשל, למה בתקופה שאנו חיים בה אנשים צריכים לקנות דברים כדי להיות מאושרים".

אחד הסיפורים היפים בספר הוא "כל מיני קבצנים". על פני השטח זהו סיפור על הקבצנים שנמצאים ברחוב, אבל ברובד עמוק יותר זהו סיפור על התבגרות ועל מודעות למחיר שהיא גובה – אובדן הרגישות. בניגוד לילד הקטן בשיר מ"הכבש ה-16" שהאיש עם החורים בגרביים לא יוצא לו מהראש, מוסי מודע לכך שהקבצנים כבר יוצאים מהראש, ומספר על זה יפה. בתחילת הסיפור הוא אומר "רק בדרך הביתה מבית ספר אני עובר על פני איזה שישה-שבעה. בעצם, כשאני חושב על זה, כבר די הרבה זמן שאני כאילו לא מבחין בהם…אני כבר לא עצוב ומזועזע כמו שהייתי פעם כשהייתי קטן". ובסוף הסיפור, לאחר שכתב ברגישות וביכולת הבחנה על חלק מקבצני הרחוב הוא אומר "מי שלא מכיר את הרחוב כמוני, לא יודע את זה. בשבילו כל הקבצנים הם אותו דבר. בעצם, בזמן האחרון גם אצלי זה ככה".

נדמה שהחוויה המרכזית של עמוס היא שאין לו מילים. בניגוד לאחיותיו הוא אינו מרבה במילים – "אני לא יודע אם אני מדבר פחות בכלל שאני בן או בגלל שאני ילד אמצעי או בגלל שאני אני". היעדר המילים, כפי שסמיט כותבת מפיו של מוסי, הוא אחד המאפיינים של הגיל הזה, וכמו שמוסי אומר בסיפור "דברים שקשה להגיד" על כתיבת ברכה לחבר ליום ההולדת, "לילדים קטנים קל לברך וגם למבוגרים זה קל, אבל למישהו באמצע, כמוני, זה מאוד קשה, מכל מיני סיבות".

לשון הספר פשוטה ובהירה, וילדים בני 10 יבינו אותה בקלות, אך זו אינה שפה של ילד בן 10, גם לא שפתו של מבוגר. סמיט כותבת דרך עיניו של ילד, אך אינה מחקה את לשון הילדים. שפתו של הספר היא בין לבין, בדומה למצב שבו נמצא עמוס.

כתבתי שמוסי הוא ילד סנדוויץ’ לא רק מבחינת מקומו במשפחה, אלא גם מבחינת גילו. לא לחינם מכונה השלב ההתפתחותי הזה "גיל החביון". זהו גיל סנדוויץ’ גם מבחינת הספרים המיועדים לו. קשה למצוא ספרים לילדים בני 9-12. הם כבר מבוגרים מדי בשביל ספרי ראשית קריאה ועדיין לא בגיל של ספרים למבוגרים, ו"ילד עיר" ממלא היטב את החוסר הזה. סמיט מכוונת זרקור אמפטי ומאירה את הגיל שנדמה ששום דבר מעניין לא קורה בו.

ודבר הילד: הספר נגמר מהר מדי.

ילד עיר; שהם סמיט; כנרת בית הוצאה לאור; 88 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-29 בנובמבר 2012

נגישות