אמש הייתי בהופעה של "הבילויים" בירושלים וראיתי את חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד. אבל זו לא ביקורת על הופעה מצוינת של להקה נהדרת, זו ביקורת על הקהל.
בתחילת ההופעה אמרתי לאשתי שלא חשבתי שאתלונן על כך שבחורות קופצות עלי, אבל מילא, זהו המחיר של עמידה קרוב לבמה בהופעה צפופה ודחוקה. עלי להודות שאני נרגן מטבעי (שלא לומר – שמן וממורמר) ואיני חובב דוחק רב או אנשים שקופצים בקרבה יתרה אליי. ובכל זאת, כשאנשים רוקדים בהופעה של האחים רמירז (מצוינים, לכו לראות) אני נהנה ואפילו משתדל לשתף פעולה. כשאנשים קפצו בהתלהבות בשני שירי שכול כמו "שאול מופז" ו"שיר בחסות המועצה לפירות הדר" תהיתי אם הם אי פעם הקשיבו למילים, ואם כן, על מה הם שמחים?
בשיר הנהדר, "באב אל וואד 38 א'" שר נעם ענבר "אני לא כאן לבדר אתכם/ וזה לא ריקוד צ'רקסי קדום/ אני מזיזה את הידיים/ לכיוון של יציאת החירום", וכל הקהל צעק איתו והזיז את הידיים לכיוון יציאות החירום. אז זו התשובה הפשוטה – מבחינת הקהל, הבילויים כאן כדי לבדר אותנו.
יכול להיות, אבל נדמה לי שיש כאן משהו נוסף. הרי הקופצים והקופצות מכירים בעל פה את מילות שירי "הבילויים" ויודעים שאלו שירים חריפים ופוליטיים מאד, ובכל זאת הם רוקדים. אולי הם יודעים משהו שאני לא?
את ההסבר מצאתי בהמשך, כשנעם ענבר שר "מי שמפחד להסתכל/ יכול לקבל שק לראש/ בכל מיני צבעים/ ויש גם אוזניות/ עם שירים של פעם/ שתמיד עושים נעים". ובכן, שירים של פעם שתמיד עושים נעים הם לא רק "באב אל וואד" ו"סע לאט". זה גם השיר הקלאסי של אהוד בנאי, "ערבב את הטיח אחמד", שגירסת כיסוי מצוינת שלו היתה השיר השני בהופעה.
אחמד, שגר בעזה, כבר מזמן לא יכול לבנות בית בתל אביב, אבל זה עושה לנו מאד נעים לצעוק יחד עם ויסלר וענבר, "ערבב את הטיח אחמד". בשירת הפזמון אנחנו מזהים את עצמנו כשמאלנים טובים וצודקים, וזה תמיד עושה נעים.
והדבר נכון באותה מידה גם ביחס ל"שאול מופז". כששרנו במקהלה "שאול מופז שאול מופז שאול מופז שאול מופז" הצהרנו על עצמנו כשונים מקהל השוטים המעריץ את הרמטכ"ל – שאול מופז או גבי אשכנזי או דן חלוץ או רפאל איתן, זה לא משנה, ולרגע הרגשנו ביקורתיים ומגניבים, צודקים ושמחים. עסקה מנצחת.
ואז הגיע השיר הבא וחיליק פורצלינה הסתכל על המצעד. הוא לא לבד, חיליק פורצלינה הלז. נעם ענבר שר "בעיר דימונה יש ילדה עם שני ראשים ושש ידיים/ בעיר רמאללה יש תינוק שמת לפני שהוא נולד" והקהל שר איתו בהתלהבות ובשמחה כי "את חיליק מעניין יותר לראות את המצעד". "ובסוף יש טנדר עם בלונים שמוביל את הגופות", שר ענבר, "האח הידד לבלונים ולגופות" והקהל עשה הידד.
ואז הבנתי, ברגעים אלו ממש ראיתי את חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד. אולי כולנו חיליק פורצלינה, כולנו מסתכלים על המצעד.
תוספת והבהרה:
אם לא הייתי ברור מספיק, הטענה שלי אינה נגד הבילויים והזיווג בין מילים חותכות ומוזיקה רקידה. שירי מחאה יכולים להיות מקפיצים ומשמחים.
אבל הבילויים אינם בוב מארלי. השירים שלהם אינם שירי מחאה אלא שירים סאטיריים, וסאטירה מוצלחת מופנית לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים. הניגוד בין מוזיקה שמחה למילים של "שאול מופז" נועד ליצור, והוא יוצר, דיסהרמוניה בתוך הנפש של המאזין (האם יש דרך להבטיח ששאול מופז או נציגיו לא יבקרו אצלנו מחר בלילה? ממש לא). מחיקת הדיסהרמוניה באמצעות ריקוד הופכת את הסאטירה הפנימית לשיר מחאה, ומחאה מופנית כלפי חוץ, לאנשים אחרים – אלו שאשמים במצב. וכיוון שהם אשמים, אנחנו יכולים גם למחות וגם לרקוד.
כן, הגוף רוצה לרקוד – הוא לא רוצה לשאת באשמה. אבל בעיני החוויה הרוחנית הטמונה בהופעה של הבילויים אינה ריקוד מתוך מרחק אירוני (כפי שהוצע לי), אלא היכולת לעמוד בתוך המוזיקה השמחה, ולסרב לקחת חלק במצעד. (אני חושב שגם הבילויים מכוונים לכך)
אני מרגישה אחרת לגמרי. הייתי בהופעה בחיפה. ואכן הייתי קצת מופתעת כאשר רקדנו – רקדנו – בשיר על הכיבוש. על עזה. על דברים קשים. אבל אני מרגישה שבכל זאת המילים שם. ולפעמים זזים גם מתוך כאב. ויש עוצמה לכך שלא נשארים קפואים במקום עם פרצוף 9 באב. זה לא אומר כשרוקדים שאין כאב. לפחות הרגשתי שאני וחברים שלי רוקדים וחושבים ושומעים את המילים. אולי אם היית רוקד היית רואה שאפשר גם לרקוד וגם להיות עצוב.
תודה על ההערה. את לא היחידה שטוענת כך, אז כנראה שלא הייתי ברור מספיק, הוספתי בתחתי הפוסט הסבר לטענתי.
מזכיר לי קצת את נאמנות ותשוקה. כולם מוחאים כפיים
http://www.youtube.com/watch?v=WhvaLWV3C9s#t=5m40s
ל-Unknown, נדמה לי ש"יוון" של גדג' בהופעות עמידה גדולות שהיו בבארבי הוא אפילו דוגמא קולעת יותר לקהל שרוקד בשמחה ל"רק תזיזו את הגופות, שיישאר לנו מקום לשיר ולרקוד"…
כבר בהופעת הפרידה של הבילויים כתבתי ( http://yael.haoneg.com/general/34 )על הדיסוננס הזה בין הקהל – שמגיב ללחן – לבין הטקסטים, ואיך זו נבואה שמגשימה את עצמה מ"באב אל וואד". זה בלתי נמנע כנראה, ואולי בגלל זה הטקסטים החדשים פחות מצחיקים, עם לחנים פחות מרקידים. סוג של ניסיון לשבור את התבנית אולי?
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
כתבת יפה יעל.
כן, יש בשירים החדשים מעין הודאה בכשלון
בניגוד למרבית השירים הנפלאים שגדלנו עליהם (ואני ציני רק למחצה), המוזיקה של הבילויים נפלאה ועומדת בפני עצמה.
כמה וכמה פעמים ניסיתי להשמיע לאנשים שאינם דוברי עברית שירים נהדרים — שבעיניהם היו בינוניים ומטה.
ה"בעיה" היא לא רק שהמוזיקה מקפיצה ורקידה, היא איכותית ומובצעת (גם מבחינת ההפקה) הרמה הרבה יותר גבוהה משרי המחאה הרגילים.
זה חלק מהדיסונס שהופך אותם לפופולרים. אין לי הצהרה גורפת, אבל לא יכולתי שלא להזכר בשיר האונס מ"מאמי", ששמעתי אותו הרבה מחוץ לקונטקסט ובשל כך עורר בי חלחלה – בעיקר פעם במילואים שראיתי צוות של מג"ב שרים אותו בכל הכוח. את שיר התולעים שאחריו לא משמיעים או שרים בכלל.
לסיכום, אני מקווה שכל מי שמקשיב לאלבום המופת הזה מזדעזע מהדיסוננס – אבל גם מעריך את האיכות.
זו אלגוריה לא רעה על חיינו כאן, לא?
🙂
בהחלט
ובכן, אני הייתי בהופעה בחיפה ואני מסכים איתך לחלוטין, רק מה, אני הייתי מהקופצים והצורחים. בבית כשהקשבתי לשירים לסירוגין לבדי , מקשיב למילים חושב, מהרהר, היו להם משמעות אחת. כאשר באתי להופעה, באתי לשמוע את המוזיקה, באתי להנות. זה האבסורד, שהבילויים מנגנים על חיליק פורצלינה להמון חיליק פורצילינים שקופצים מלפניהם. אני אינני שמאלני, אני מאוד מקבל את הביקורת של להקת הבילויים ואוהב את השירים , את השנינות והעקיצות, ויש מקום גם כאן וגם כאן. אני נהנתי מההופעה בדרכי שלי.
ובכן, אני הייתי בהופעה בחיפה ואני מסכים איתך לחלוטין, רק מה, אני הייתי מהקופצים והצורחים. בבית כשהקשבתי לשירים לסירוגין לבדי , מקשיב למילים חושב, מהרהר, היו להם משמעות אחת. כאשר באתי להופעה, באתי לשמוע את המוזיקה, באתי להנות. זה האבסורד, שהבילויים מנגנים על חיליק פורצלינה להמון חיליק פורצילינים שקופצים מלפניהם. אני אינני שמאלני, אני מאוד מקבל את הביקורת של להקת הבילויים ואוהב את השירים , את השנינות והעקיצות, ויש מקום גם כאן וגם כאן. אני נהנתי מההופעה בדרכי שלי.
בעיני חלק גדול מהקסם של הבילויים הוא בדיוק התחושה האבסורדית שנוצרת מהמוזיקה השמחה שלהם (אבל שמחה באופן מאוד יהודי ומריר בעיני) לבין המילים המטרידות. מין קרקס יידשאי כזה שמדגיש אולי את הסיפוק החולני שאנחנו שואבים מלחיות במציאות מחורבנת.