כאשר קיבלתי לפני כשנה את הספר "חיים ומוות מתישים אותי", הנחתי אותו בצד בלי לדעת שמחברו, מו יאן, הוא מחשובי הסופרים הסינים החיים כיום. ההכריזה על זכייתו של מו יאן בפרס נובל לספרות לשנת 2012 החזירה אותי לספר, ועלי להודות לוועדת הפרס, שבין שצדקה בהחלטתה ובין שלאו, סיפקה לי הזדמנות להתוודע מעט יותר לספרות הסינית.
למרבה הצער, ההיכרות הזו נפגמת מכך ש"חיים ומוות מתישים אותי", כמו ספרים סינים אחרים שתורגמו לעברית, לא תורגם מסינית לעברית, אלא מסינית לאנגלית וממנה לעברית. גם אם מדובר בשני מתרגמים גאונים, קשה להניח שכפל התרגום לא פגע בנאמנות למקור, במיוחד בספר כמו "חיים ומוות מתישים אותי" שיש בו ריבוי מספרים. שניים ואולי שלושה או שבעה ואולי אחד בלבד.
במרכז הספר עומד בעל האדמות סי-מן נאו, אשר הוצא להורג בב- 1948, בראשית רפורמת האדמות של המהפכה הקומוניסטית בסין. סי-מן נאו מתלונן בפני אל השאול, יאמה, על גורלו הבלתי צודק. יאמה מקבל את תלונתו ושולח אותו חזרה לאדמה. אבל למרבה הפתעתו של סי-מן נאו הוא מגלה שהוא לא התגלגל כאדם אלא כחמור. כעת הוא חמורו של פועלו השכיר לשעבר, לאן ליאן.
סי-מן מספר את קורותיו כחמורו של לאן ליאן ואת גלגוליו המאוחרים יותר – כשור, כחזיר, ככלב וכקוף. המספר הוא גלגולו האחרון של סי-מן נאו, ילד בשם לאן צ'יאן-סווי ראש גדול. מספר נוסף הוא בנו של לאן ליאן, לאן ג'ייה פאנג. שניהם יושבים ומספרים זה לזה את הסיפור שלפנינו. אם זה לא מספיק, הסופר עצמו הוא דמות בספר, והמספרים מצטטים מדי פעם את גירסתו לאירועים המתוארים, גירסה שלדבריהם אינה אמינה, כיוון שמו יאן הוא טיפוס תאוותן ומפוקפק.
זה נשמע מסובך אבל "חיים ומוות מתישים אותי" הוא ספר קריא ומובן מאד. זה אינו ספר על ההיסטוריה של סין במחצית השניה של המאה ה-20. ההיסטוריה הלאומית והפוליטית היא רק רקע לתולדות תושבי הכפר בין 1950 ל-2000. עם זאת, תוספת הערות למי שלא מכיר את ההיסטוריה הסינית היתה יכולה להבהיר במקרים מסוימים את כוונתיו של מו יאן. במיוחד כיוון שהביקורת החברתית של הסופר, במידה וישנה, רמוזה ומוסתרת.
מו יאן, שפשר שמו בסינית הוא "אל תדבר", נזהר מהשמעת ביקורת ישירה על המשטר הסיני, ומעדיף להתמקד בחוסר יכולתו של האדם לשלוט בגורלו ובהיסטוריה. זהו ספר על זיכרון ועל שכחה. מגלגול לגלגול סי-מן נאו זוכר פחות ופחות מחייו כבן אנוש, ולומד להשלים עם מעמדו כחיה. רק השחרור מכעס, טוען הסופר בשם האל יאמה, יאפשר לסי-מן להיחלץ ממעגל הגלגולים.
נדמה שמו יאן מטיף לפסיביות ביחס לפוליטיקה. סי-מן נאו אינו שולט בגלגוליו, ותושבי הכפר סי-מן אינם שולטים בגורלם. מנהיג במפלגה הקומוניסטית המקומית יכול להפוך ברגע אחד לפועל בחוות חזירים או לאסיר המוקע כאויב המהפכה, ואז לחזור להנהגת הכפר.
דרך ההתנגדות היחידה בגדר האפשר היא ההתנגדות הפאסיבית. זוהי ההתנגדות של לאן ליאן, שמתעקש להישאר איכר עצמאי ולא להעביר את קרקעותיו ורכושו לקומונה של הכפר. "להיות איכר עצמאי פירושו לעשות את זה לבד. אני לא צריך אף אחד אחר. אני רק רוצה שיניחו לי לעבוד למען עצמי. עורבים הם שחורים בכל העולם כולו. מדוע לא יוכל להיות לפחות אחד לבן? זה אני, עורב לבן!". אבל גם לאן ליאן מצהיר שהוא לא מתנגד לקומונת העם או לשיתופיות ואין לו שום דבר נגד המפלגה הקומוניסטית.
המאבק בין לאן ליאן להונג טאי- יואה ולאחר מכן בינו ובין בנו של סי-מן נאו, סי-מן ג'ין לונג, היחסים בין לאן ליאן לחמורו ולשורו, ותיאור מהפכת התרבות דרך עיני החזיר שהיה סי-מן נאו הופכים את שלושת חלקיו הראשונים של הספר (גלגול החמור, השור והחזיר) לחלקים המוצלחים שלו. גלגול הכלב של סי-מן נאו הוא כבר סיפורה של סין בשנות ה-90. זהו גם החלק הפחות מוצלח בספר.
בכל זאת, יש קטע נהדר בחלק זה. זהו הפרק שבו חולם סי-מן ג'ין לונג על הפיכת הכפר סי-מן לאתר נופש שנושאו מהפכת התרבות ש"אמנם היתה אחראית להרס התרבות, אבל היא גם יצרה תרבות חדשה. הוא רצה לצייר כתובת חדשות..להתקין מחדש רמקולים.. אשר לאיכרים שאדמתם תאבד להם, הוא הציע שאלה יציגו את הפעילות שאפיינה את הכפר בתקופה של מהפכת התרבות, כמו למשל: ארגון מפגשי ביקורת, הצעדת ריאקציונרים התומכים בקפיטליזם, השתתפות במופעי אופרות מופת מהפכניות וריקודי נאמנות…תיירים יורשו להשתתף במפגשי התנערות מן המרירות, לצפות במחזות על התנערות מן המרירות, לאכול מנות של התנערות מן המרירות ולהאזין לסיפוריהם של עובדי אדמה עניים וקשישים".
זוהי כבר סין עירונית, מודרנית. סין שלכאורה התנערה מהדיכוי של העשורים הקודמים. זוהי סין חופשית יותר, ובכל זאת, נראה שמו יאן מעדיף את התקופה הקודמת, שבה להתנגדות, גם אם פסיבית, עוד היתה משמעות. אם תרצו, גם זו עמדה פוליטית. זו אינה עמדה שמציבה אידיאולוגיה מול אידיאולוגיה, אלא את האדם העצמאי מול החברה. את זה שמתעקש להישאר עורב לבן בעולם של עורבים שחורים.
חיים ומוות מתישים אותי; מו יאן; מאנגלית: ענת מוניץ; ספרית מעריב; 655 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-1 בנובמבר 2012
