לפני הכל אומר שקשה להסביר עד כמה לשונו של "סימנים של גבר זר" מאת מיכל זמיר נפלאה. כמעט כל פסקה מבקשת שיצטטו אותה, ולא בגלל לוליינות לשונית או התובנות המעמיקות. זמיר מתיזה ניצוצות בלי לסנוור. זהו ברק שאינו רהב לשוני, אלא ענייניות ופיוטיות ורגש וקריצה באותו משפט.
אני מניח שיהיו מי שיאמרו ש"סימנים של גבר זר" סובל מחולשה עלילתית. אישה יוצאת בבוקר מדירתה למשרדו של מתווך דירות, קובעת איתו פגישה בחמש אחר הצהריים, וחוזרת לבית שעוד מעט לא יהיה ביתה כדי לחכות לו. בזמן שנותר עד הפגישה היא מהרהרת בחייה בבית עם שלושת בעליה לשעבר, ובעוד כמה זיונים שהיו לה לפניהם וביניהם. מה קורה בשעות האלה? כמעט כלום. רק סוגריים שהם רצף של זיונים, שאין בהם לקח. המספרת חוזרת ואומרת ששלושת בעליה מעולם לא אהבו להקשיב לביוגרפיה שלה, לסוגריים שהם סטיה, "הסוגריים שביניהם מתחבאים הזיונים ושאר סיפורים המעידים עלי כאלף עדים שאני מטומטמת גמורה", ועכשיו היא מתעקשת לספר, את אותם סוגריים, את הביוגרפיה.
אפשר לומר שזהו סיפורה של אישה שמעולם לא הצליחה להתמסד, אישה ללא אב שהתחתנה כדי שיהיה מי שיספק את צרכיה הכלכליים, ולא הפסיקה להזדיין מהצד כדי להשביע את רעבונה לאהבה, והכל בגלל הניצול המיני שעברה בנעוריה. אפשר לומר גם שזמיר מפליאה לנתח את יחסי הכוח בין גברים ונשים, ויחסי כוח בחברה בכלל.
אפשר לומר, אבל זו תהיה החמצה של הספר המעולה הזה, שהוא סוג של נס. זמיר לא מפרקת את יחסי הכוח המונחים ביסוד הנישואים, אלא מניחה אותם כנתונים, ומבקשת להבקיע אל מעבר להם אל מה שנמצא מאחורי הניתוח החברתי – אל האדם עצמו, אל הביוגרפיה של המספרת, נטולת לקח ובעלת זכות קיום כפי שהיא לעצמה.
בספר טמונות לא מעט מלכודות פרשניות. רמזים שהמספרת פיזרה ומפתים אותנו להשתמש בהם כמפתח שיבהיר לנו למה היא התכוונה. אפילו רמזים לשואה נמצאים כאן, ומושכים אותנו לשאול מהו הלקח שנלמד מהסיפור שלה – לקח אישי ולקח חברתי – אבל ובאותו זמן עצמו היא כמעט מתחננת אלינו, שלא נתפתה ללקח, שנלך בעקבות הסוגריים.
כי אחד הדברים העיקריים שעולים מהספר הזה הוא שהמספרת לא רוצה להיות אישה ביחס למשהו אחר. לא רק ביחס לגברים ולבני אדם אחרים, אפילו לא ביחס לבית. כי מהי אישה בלי גבר? ומהי אישה בלי בית? ומכירת הבית היא מעין התאבדות – מחיקת זהות או קשר לעולם.
ובכל זאת, צריך לומר משהו, ורצוי שהוא יהיה אמיתי. אמרתי שכמעט דבר לא קורה, מלבד מאורע אחד, כמעט חסר משמעות, ובכל זאת ראוי לציון בעיני המספרת. לא רק היא מאבדת את ביתה. יו"ר ועד הבית, אבנר, מוציא את המזרן של חסר הבית "שאיווה לו למשכן דווקא את הגומחה שנבנתה לפחי האשפה בגדר הבניין", ושורף אותו לעיני כל, ואף אחד לא עושה שום דבר כדי לעצור אותו, גם לא המספרת.
הפניה לחסר הבית מוציאה לרגע את הספר מיחסי גברים-נשים ומעמידה אותו במקום אחר. על מישור של יחסי כוח. של בעלי רכוש וחסרי רכוש. אבל יש כאן משהו חשוב יותר – הרצון להביט ולראות, ממש לראות.
"פעולתו של אבנר הייתה כה מושכלת, בכל תנועה מתנועותיו ניכרה חוכמת המעשה. ידיים טובות. עד כדי כך טובות, ששכחתי בכלל שחסר הבית הוא קודם כל בנאדם. לא משל היה ולא מטפורה שחוקה. בנאדם, שהשאיר את החיים מאחוריו, חיים שאני לא מסוגלת לדמיין לעצמי, ודווקא משום כך עצמתי עיניים וניסיתי לשחזר את פניו…ושום דבר לא עזר לי. בגלל רמברנדט, בגלל עדי נס, חשבתי עליו במונחים רומנטיים, והתרגזתי על עצמי, והבטתי החוצה…לא ידעתי למה זה חשוב לי כל כך פתאום, לראות בחסר הבית גם חידה ולא רק לקח".
המספרת מקנאת במי שמעיד עליו ועל גרושתו "פעם היינו בעל ואישה". "כן, פעם הם היו בעל ואישה, וכשהוא אומר את זה הוא מתכוון לכל מה שמעולם לא הצלחתי להתכוון אליו באותן המילים עצמם". הגעגוע של המספרת, הכמיהה שלה, אינם לחיי הנישואים, אלא ליכולת לומר את המילים האלו בכוונה, "היינו בעל ואישה".
אמה של המספרת מאושפזת בבית חולים לחולי אלצהיימר. היא זו שלימדה אותה איך אישה צריכה להיות, וגם כשהיא לא זוכרת כלום, כללי ההתנהגות עדיין קיימים. מול הגרוטסקיות של הכללים של מי שאין לו זכרון וקשרים מעמידה זמיר את הביוגרפיה נטולת ההקשרים, שאינה מחויבת לכללים, הנתונה בתוך סוגריים. וגם הספר עצמו כזה. עזבו לרגע את ההקבלות והניתוחים שקצת הורגים את הספר, שהוא כולו סוגריים. ביוגרפיה שאינה מצייתת לכללים.
הפילוסוף אדמונד הוסרל הציע לתחום בסוגריים את שאלת הקיום, את השאלה האם הדברים שאנו חווים קיימים במציאות, ולמקד את תשומת לבנו בתודעה עצמה. לבחון את התפיסה שלנו בלי שנצטרך להכריע האם היא מכוונת לאמת. המספרת מתעקשת לחזור אל הסוגריים, אל "הפער המבורך בין התופעות לדברים כשהם לעצמם", אל הסוגריים שהם הקיום. היא מתגעגעת לאפשרות לומר מילים ולהתכוון אליהם. לדעת שהן מכוונות למציאות שהיתה באמת.
סימנים של גבר זר; מיכל זמיר; הוצאת כתר; 176 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-11 באוקטובר, 2012.
