ודאי שמעתם את הסיפור על העקרב והגמל. אותו עקרב שרצה לחצות את הנהר וביקש מהגמל להעביר אותו, אבל עקץ אותו באמצע הדרך ושניהם טבעו. אי אפשר להבין את המזרח התיכון בלי להכיר את הסיפור הזה. מה אתם אומרים? זו היתה צפרדע? יכול להיות. אבל בספרו של אלן דרשוביץ "משפטי ציון", הצפרדע הפכה לגמל. זה הרי סיפור על המזרח התיכון. ומה הלקח של הסיפור? עד היום חשבתי שטבעו של העקרב לעקוץ והוא אינו יכול להימנע מכך גם במחיר חייו, אבל דרשוביץ לימד אותי שהלקח שונה לגמרי. הלקח הוא שבמזרח התיכון אנשים אינם מתנהגים לפי ההיגיון. אנשים מוזרים. מזל שאנשים כמו עורך הדין היהודי המבריק מתנדבים לאלף אותנו בינה ולהראות לנו את האור.
אפשר ללמוד לא מעט מספרי טראש. ספרים, שבהם הפנטזיות של הכותב פשוט פרושות על פני השטח, חשופות לעין הקורא. ספר כזה הוא "משפטי ציון".
מעשה באייב רינגל, עורך דין יהודי מצליח מאד, גאון ממש, שהצליח לחלץ נאשמים מציפורני התביעה גם במקרים חסרי סיכוי. כל קשר למחבר, עורך הדין אלן דרשוביץ, הוא פרי דמיונכם בלבד. הרי לא חסרים עורכי דין יהודים מבריקים בארה"ב.
הספר נפתח בפיגוע טרור. ראש ממשלת ישראל, מנהיג חמאס ונשיא ארה"ב נהרגים כשהם עומדים לחתום על הסכם שלום כולל בין ישראל לפלסטינים. קנאי מוסלמי צעיר בשם פייסל חוסייני, חבר בארגון קדושי הג'יהאד, מודה שהטמין את מטען החבלה הקטלני ועומד למשפט. חבש ריש, עורך דין פלסטיני נוצרי צעיר וחטוב, בעל עור בצבע זית, מייצג את חוסייני, ומבקש מבתו של אייב, אמה, שאותה הכיר בלימודיו בייל, לסייע לו.
אמה, המאוהבת בסתר בחבש, מגיעה למרות הסכנה למזרח ירושלים, אבל היא נחטפת בידי אחיו של פייסל, רשיד חוסייני, איש החזית העממית, המתנה את שחרורה בכך שאביה, עורך הדין האמריקאי המהולל, ייצג את אחיו במשפט. רק אם יזוכה האח, מאיים רשיד, אמה תשוחרר.
אייב מקבל את האתגר בלב כבד. אמנם לפני משפטים חשובים הוא מרגיש "כמו מנתח מוח דגול המתענג על ניתוח רב-סיכונים". אבל "דומה כאילו המנתח הדגול עומד לנתח את ילדו שלו. שום מנתח לא יעשה זאת. אבל לאייב לא היתה ברירה". כמובן שאייב מצליח לעשות את הבלתי אפשרי, לזכות את הנאשם ולשחרר את בתו ואפילו למצוא את האשמים בפיצוץ הטרור.
"משפטי ציון" אינו ספר טוב. הוא גרוע. עלילת "משפטי ציון" מופרכת וסגנון הכתיבה מלא בקלישאות. אלן דרשוביץ הוא אולי עורך דין מצוין, הטוב מסוגו, אבל הוא סופר חלש. חבריה של אמה "הפיקו הנאה רבה מתכנון חתונתם" .לכל הערבים יש כמובן עור בצבע זית ותלתלים. קרוב המשפחה הישראלי, שבביתו אמה מתגוררת, נוטע בזמנו החופשי עצי תפוזים. אשתו (השנייה) של אייב היא אשת מוסד לשעבר ש"הכל הסכימו שהיא אישה יפה, חמת מזג ומסתורית".
ובכל זאת, מהספר אפשר ללמוד לא מעט על האופן שבו דרשוביץ, היהודי "הידוע כתומך של מדינת ישראל" כדברי הכריכה האחורית, רואה את המזרח התיכון, ואפשר ללמוד לא מעט גם על דרשוביץ, ואיזה תפקיד הוא מייעד לעצמו.
ובכן, מתברר שבכל אשמה הדת. "'אתה נשמע כאילו היחסים בין יהודים לערבים היו אידיליים אז'", הפסיקה אמה את שמשון והשעינה את ראשה על כפות ידיה. 'ודאי לא אידיליים, אמה, אבל טובים הרבה יותר מהיום,' ענה שמשון. 'ולמה הם הורעו כל כך?' 'מילה אחת,' אמר חבש. 'ומה היא המילה הזאת?' 'הדת.'"
הם אינם מודרנים במזרח התיכון. זוכרים את הגמלים? הם עדיין מושפעים מתפיסות ישנות שעבר זמנן, כמו ההבדל בין יהודים וערבים או בין אשכנזים לספרדים (אנשים חמים שהמסורת מאד חשובה להם, אבל גם הם יתקדמו עם הזמן).
דרשוביץ מותח קו ברור בין אנשי הקדמה החילונים שאינם מבדילים בין עם לעם, לקיצונים הדתיים מכל הצדדים, שמוכנים לחולל מלחמה רק כדי לקדם את תפיסת עולמם הקיצונית.
זו אינה תפיסה חריגה, ודרשוביץ אינו היחיד שזו השקפת עולמו. אבל יש כאן משהו נוסף, פנטזיה עמוקה יותר של הסופר ידיד ישראל. אמה נפגעת כי היא מנסה לעזור, והיחיד שיכול להציל אותה הוא אביה, עורך הדין. היחיד שיכול לפתור את תעלומת הפיגוע, היחיד שיכול להביא שלום למזרח התיכון הפרימיטיבי הוא עורך הדין היהודי, בן דמותו של דרשוביץ. דרשוביץ חולם על הרגע שבו נפנה אליו ונאמר לו, אנא דוד יקר וחכם מאמריקע, בוא להציל אותנו. לא נוכל להסתדר בלעדיך.
המזרח התיכון של דרשוביץ הוא איזור פרימיטיבי שמשוגעים דתיים שולטים בו. רק הוא ובני דמותו, היהודים האמריקנים הנאורים, יוכלו להציל אותנו מעצמנו. דרשוביץ סבור שאנחנו ילדים הזקוקים להורה האחראי, לעורך הדין האמריקאי שעשה לו שם בהגנה על חלאות אדם שיגן עלינו ויראה לנו את דרך ההיגיון. לא תודה. עקרב נשאר עקרב.
משפטי ציון, אלן מ' דרשוביץ, מאנגלית: יוסי מילוא, כנרת בית הוצאה לאור, 319 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-25 באוקטובר, 2012.
