לקריאת פרק א’

בחדר קטן אי שם במרכז הארץ יושבים זוג גברים, האחד גיבח ורעהו עבדקן, ומשוחחים. "אז על מה אתה יושב?" שואל המנומש. "ברוך שנתפסתי על דברי תורה", עונה לו הממושקף, "על קיום מצוות מילה, על הצלת נפש מישראל, על קידוש שם השם ברבים".

– שמעתי עליך, אתה המשוגע שתפסו אותו מוצץ לבחור המסכן שנהרג בתאונה.

– קיימתי מצווה.

– כן, מצוה. איזו מצוה זו היתה, אם אפשר לשאול? לי אתה יכול לספר את האמת. ממילא לא נצא מכאן כל כך מהר.

– מצוות פריעה ומציצה, והצלתי נפש מישראל. בזכותי הוא הגיע לגן עדן.

– די, די, לא משנה. יש לי ראש פתוח, רצונו של אדם כבודו. מה אכפת לי. מצוה אתה אומר לי? שתהיה מצוה. אני מאמין לך. הרי למדתי על בשרי שאנשים הם חשדנים, שהם לא נותנים אמון, שהם מעלילים עלילות שקר. הרי גם אותי הכניסו לכאן רק בגלל שרציתי לעשות טוב.

– אתה באמת לא נראה לי כמו פושע, ואפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון. רגע, אתה יהודי?

– יהודי, יהודי, ודאי שאני יהודי, ובסך הכל רציתי לעזור לאנשים. אני הומופת.

– הומיאופת? שמעתי על זה. משהו עם פרחים ומים. אתם מדללים את התרופה עד שהיא ממש חזקה, נכון? כמה שיותר מדוללת ככה יותר חזקה. זה כמו החילונים. מרוב שהם לא יודעים שום דבר הם מאד אוהבים את הצבא, כי זה החיסון שלנו נגד האויבים החיצוניים והפנימיים.

– לא הומיאופת, הומופת. אני אסביר לך. אתה יודע משהו על רפואה מזרחית?

– אני למדתי בישיבה וכשהייתי שם לא התעסקתי בדברים כאלו מזרחיים. כולנו יהודים, אין אשכנזים ומזרחים – רק עוגיות מזרחיות. של עבאדי. כי אצלו אין ערבים במפעל. רק יהודים, והוא עוזר ליישב את ארץ ישראל ובאמת העוגיות מאד טעימות. מכיר? אין עוגיות כאלו בכל העולם. אז אני למדתי בישיבה שבתורה יש הכל. יש סיפור מפורסם מאד על הרמב"ם שהיה רופא גדול. הרופאים של היום מנסים לחקור את הספרים שלו אבל הם לא יכולים, כי אין להם אמונה. הוא פגש פעם בודהיסט אחד, לא סתם, אחד שהיה מאד חשוב אצלם, אצל הבודהיסטים בהודו, והוא, הבודהיסט, אמר לרמב"ם שבתורה יש הכל, אבל להם, להודים יש את החלק שלהם, הקטן באמת. כי הם הודים, לא הודים כמו הציפורים האלה הגדולות שהאמריקאים האנטישמים מכינים בחגים שלהם, הודים בני אדם, והם גרים בהודו, לא בארץ הקודש. אז אני בעיקר למדתי תורה. אצל סבא שלי שהיה שוחט ואצל אבא שלי שהיה מוהל ובישיבה. כמו שאומרים, הפוך בה והפוך בה דכולה בה.

– אני באמת רואה שלמדת הרבה וגם יש לך סקרנות ורצון ללמוד. אז תקשיב ותלמד. האדם הוא מכלול אחד, הוויה אחת, ישות אחת שלמה וטבעית, ולצערי הרב, המדע המודרני והרפואה המודרנית, שמפרידים בין הגוף לנפש, יוצרים נזק גדול. כי כדי לרפא יש צורך דווקא בחיבור ובהרמוניה. רק מי שמבין את זה יכול להיות רופא אמיתי, כזה שמטפל במחלה ולא בסימפטומים שלה. שמע, אני פיתחתי שיטה רפואית כוללת, המבוססת על ההבנה שכמו שאי אפשר להפריד בין הגוף לנפש, ככה אי אפשר להפריד בין המדע המערבי לחוכמה המזרחית. צריך לקחת את הטוב שבכל העולמות – מזרח ומערב, מסורת וקדמה, ואני חייב להודות שלא המצאתי את זה. ודאי שמעת על לואי פסטר. אתה יודע, כשהוא התחיל כולם חשבו שהוא משוגע והיום כולם משתמשים בחיסונים שהוא פיתח. כל אחד יכול לספר לך שהחידוש של פסטר הוא שאם נותנים לגוף קצת מהמחלה הוא לומד לרפא את עצמו. מעטים יודעים שהוא למד את זה מרופא כפרי פשוט כשטייל בסין. במאמר מוסגר אומר לך שלכן אני תמיד אומר שאפשר ללמוד מכל אחד, אם רק מוכנים, אם רק פותחים את הלב. בכל אופן, התגלית הגדולה של פסטר היתה ההבנה שמה שהרופאים הסינים עושים באופן טבעי אפשר לעשות באופן מדעי ומסודר. לתת לאנשים קצת מהמחלה וככה ללמד את הגוף לרפא את עצמו.

– ואיך זה קשור להומאופתיה?

– להומאופתיה יש שני עקרונות חשובים. את האחד כולם מכירים, והוא דילול של התרופה כדי לחזק אותה. לכאורה זה פרדוקס, אבל בעצם זה מאד הגיוני. איך זה קורה? הדילול מרחיק את האטומים של התרופה זה מזה, והם מתגעגעים אחד לשני ומתאמצים להתחבר, וככל שהם מתאמצים יותר, כך הכוח שלהם מתחזק. לכן, ככל שמדללים יותר את התרופה כך היא יותר חזקה.

– זה יפה, וכמו שנאמר "ממעמקים קראתיך ה’", ועל זה אמר רבנו הקדוש ‘ככל שאדם יותר במעמקים, כך הוא מתגעגע וכוסף יותר על אביו שבשמים, ודווקא מתוך העומק והרוחק הוא מתחבר בלבי לבבו ועצמי עצמותו לקדוש ברוך הוא’. אמרתי לך – הכל בתורה.

– אני רואה שאתה אדם נבון, אבל תן לי להשלים את ההסבר. עיקרון לא פחות חשוב בהומאופתיה הוא הזיכרון של המים. אנשים חושבים שמים זה סתם חומר, אבל קודם כל, אין דבר כזה סתם חומר, ושנית – מים הם חיים, ומים זוכרים את כל מה שקרה להם. זה נכון לא רק למים, לכל נוזל יש זכרון. ממש, לכל נוזל, אבל במיוחד לנוזלים שעוברים בגוף שלנו. נוזלי הגוף הם מים שזוכרים את כל המסלול שעברו בגוף שלנו. בכל טיפה יש מעין אדם שלם. זו הסיבה שבכל התרבויות האנושיות רואים באוננות, מה שאתם קוראים לו ‘הוצאת זרע לבטלה’, מעשה מאד חמור. טיפות הזרע הן לא רק כוח החיים, הן תמצית האדם, וכל מה שעבר עליו – מלידה ועד בגרות.

– זה מאד יפה מה שאתה מסביר. חוכמה בגויים, תאמין. אז אתה הומאופת? ומה אתה מרפא?

– אמרתי לך, לא הומאופת, הומופת.

– טוב, אתה לא צריך לתקן אותי כל הזמן. זה מרגיז. הומאופת, הומופת, אותו דבר.

– אבל אני מנסה להסביר לך שזה לא אותו הדבר. אני לא מטפל בכל המחלות. ויתרתי על קריירה רפואית בשביל לטפל באנשים מסכנים שלא יכולים להקים משפחה נורמלית. בגברים שלא עלינו נמשכים בטבעם לגברים אחרים, ואף אחד לא מוצא להם תרופה. אף אחד חוץ ממני, וזה בשיטת ההומופתיה שפיתחתי.

– דווקא לאנשים האלה אתה דואג? לאנשי סדום? בהמות יותר טובות מהם. מה שהם עושים זה גועל נפש. לא, זו שואה. הם רוצחים נפשות, הורסים את העם היהודי. אנחנו צריכים עוד ילדים יהודים. והם, כל מה שאכפת להם זה התענוג שלהם וללכת למועדונים ולחדרי כושר ולגנים ציבוריים בלילה, כשעדיין לא קר בחוץ ואפשר להסתובב עם מכנסיים קצרים ולפתות נערים אומללים שבסך הכל רוצים לצאת להתבודדות ולצעוק לה’ יתברך טעטע טעטע, והם באים ומפתים אותם עם שרירי הקיבורת החסונים שלהם והלחיים החלקות שלהם ומרחיקים אותם מהקדוש ברוך הוא. הם פושעים, ואנחנו יושבים כאן בכלא. בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי.

– לא, לא, לא, חביבי. אל תתרגש. הם לא פושעים, הם מסכנים, אומללים. הם לא שולטים ביצרים שלהם, והם צריכים תרופה.

– ואפשר לרפא אותם? אפשר להציל אותם מאשה של גיהנום?

– אפשר. באמצעות תורת ההומופתיה שפיתחתי לאחר שנים של מחקר תיאורטי ומעשי. השיטה שלי מורכבת משלושה יסודות – החיסון באמצעות המזיק, עקרון הדילול וזכרון מי הגוף. כדי לרפא את המסכנים צריך לתת להם קצת מהמחלה, כמה טיפות ממי הגוף, אבל ממש מעט, כמה שפחות. ככל שנמעיט ככה כוח התרופה חזק יותר. רק ככה הם יתרפאו. אני טיפלתי ככה בעשרות נערים בהצלחה מרשימה.

– ה’ ישמור. אני חשבתי שאתה רופא, ועכשיו אתה אומר לי שאתה אחד מהם.

– חס וחלילה. אני מרפא. גניקולוג הוא פושע מין? מתמטיקאי הוא משולש? אתה חושב שאני נהנה מזה? אתה יודע איזה כושר התאפקות המקצוע שלי דורש? מעטים בעולם יכולים לעשות את מה שאני עושה.

– אז למה אתה כאן?

– כמוך. העולם לא מבין אותך והעולם לא מבין אותי. אנחנו מוקפים בסוטים שלא רואים את סטייתם, שלא יודעים עד כמה הם הידרדרו. לי ולך יש שליחות. עוד ישמעו עלינו, אני מבטיח.

בתא קטן אי שם בצפון הארץ יושבים שני גברים, האחד בלונדיני נמוך עם כתם לידה בצורת שסק על כתפו השמאלית והשני שחרחר עם נטיה להקרחה באיזור המרפק. יושבים ומתכננים את עתידם.

נגישות