ספרה האוטוביוגרפי של פטי סמית "רק ילדים" נפתח בהודעה על מותו של של רוברט מייפלתורפ, והידיעה על המוות מלווה את הספר לכל אורכו. מהפרק הראשון ועד הפרק האחרון והמרגש, "להחזיק ידיים עם אלוהים", שבו מספרת סמית על גסיסתו של מייפלתורפ ממחלת האיידס ופרידתה ממנו. אבל, למרות שצילו של המוות נסוך על הספר מראשיתו , רוב הספר אינו נסוב על המחלה, וגם לא על הקריירות של סמית או של מייפלתורפ. רובו של הספר עוסק בשנים שקדמו לפריצה האמנותית.

פטי סמית מספרת על השנים הקשות שעברו עליה ועל רוברט מייפלתורפ, בתחילה בן זוג ולאחר מכן חבר קרוב, מאז שהגיעה לניו יורק בשנת 1966 ועד הפריצה של שניהם באמצע שנות ה-70, היא כזמרת והוא כצלם. החלק הזה בספר מסתיים בערך עם הוצאת האלבום הראשון של סמית, "Horses", והסיפור על צילום השער על ידי מייפלתורפ, הוא מהיפים בספר.

"העננים הוסיפו לנוע הלוך ושוב. משהו קרה למד-האור שלו, והוא נעשה עצבני מעט. הוא צילם כמה תמונות. הוא זנח את מד-האור. ענן חלף והמשולש נעלם. הוא אמר, ‘את יודעת, אני באמת אוהב את הלובן של החולצה. את יכולה לפשוט את המקטורן?’ הטלתי את המקטורן על כתפי בסגנון פרנק סינטרה. אני הייתי מלאה התייחסויות. הוא היה מלא אור וצל. ‘האור חזר’, הוא אמר. הוא צילם עוד כמה תמונות. ‘יש לי את זה’. ‘איך אתה יודע’. ‘אני פשוט יודע’. הוא צילם שתים עשרה תמונות באותו יום. תוך כמה ימים הוא הראה לי את הדפס-המגע. ‘לזאת יש את הקסם’, הוא אמר. עכשיו כשאני מביטה בה, אני אף פעם לא רואה אותי. אני רואה אותנו."

זה ספר על גילוי עצמי, כמעט מקרי. מייפלתורפ התחיל כמאייר וכאמן קולאז’ים והוא מצא את זהותו האמנותית כצלם, במקביל לגילוי נטייתו המינית כהומוסקסואל. פטי סמית ידועה כיום בעיקר כזמרת נהדרת. אבל כפי שהיא מספרת, בצעירותה היא ראתה את עצמה קודם כל כאמנית ואחר כך כמשוררת. היא התגלגלה כמעט במקרה למוזיקה. בתחילה היו אלו ביקורות תקליטים ואז שירים בליווי מוזיקה, ואחר כך, כאילו פתאום, היא מצאה את עצמה סולנית של להקת רוק.

"דמיינו את עצמנו כבני החירות ששמו להם למטרה להגן על רוחו המהפכנית של הרוק’נרול, ולשמר ולהפגין אותה…גם אנחנו ניקח לידנו כלי נשק, את כלי הנשק של הדור שלנו, הגיטרה החשמלית והמיקרופון".

מתבקש להשוות בין "רק ילדים" לאוטוביוגרפיה החלקית והערוכה היטב של בוב דילן, "כרוניקות". דילן, הנערץ על סמית, מתאר את עצמו כמי שמודע לגדולתו מלכתחילה, כמי שעסוק באופן מודע בעיצוב עתידו, ואילו סמית מתגלגלת עד שהיא מוצאת את עצמה, את זהותה.

מהספר עולה היטב תחושת חוסר הבטחון של סמית. היא אינה יודעת מי היא ומה היא רוצה לעשות, אבל ככל שהיא מדברת יותר על מוזיקה ועל עשייתה כך היא בטוחה יותר ומעניינת יותר. "הייתי צריכה להביא בחשבון שככל הנראה יש לי צד נוסף ושונה בתכלית. כיצד זה נוגע לאמנות, לא היה לי מושג".

ועל הפעם הראשונה שבה היא נטלה גיטרה לידיה היא כותבת, "לני הראה לי איך לנגן את האקורד E, וכשפרטתי על הגיטרה, אמרתי את המשפט, ‘ישו מת בעבור חטאיו של מישהו אבל לא שלי (השורה הפותחת את האלבום ‘Horses’). לני התחיל לפרוט את האקורדים הקלאסיים של הרוק, מ-E ל-D ל-A והמיזוג בינם לבין הפואמה הזאת ריגש אותי. שלושה אקורדים משולבים בכוחה של מילה. ‘אלה אקורדים של שיר אמיתי?’ ‘רק של הגדולים ביותר’, הוא השיב".

ההשוואה בין ספריהם של דילן וסמית מבליטה את תכונותיה היפות של סמית כאדם, אבל גם את חולשות הספר. דילן אינו מספר הכל. חשוב לו להיראות טוב בעיני קוראיו, ואילו סמית רוצה לספר על העבר למען רוברט שכבר מת. ישנם כאן לא מעט סיפורים יפים ואפילו מרגשים. אבל על רוב הספר שורה אווירת ‘ואז עשינו ככה, ואז הלכנו לשם, ואז חזרנו לפה, ואז שוב נפרדנו, ושוב נפגשנו, וציירנו ועברנו דירה’. הרפטטיביות המידבקת המצויה בשיריה של סמית הופכת לפרוזה מייגעת. זו לא רק שפה רזה, זוהי מונטוניות.

מה שהופך את פטי סמית לאדם טוב פוגע בה כמספרת אוטוביוגרפית. חסרה בספר מידה של התפארות, והוא נעדר רכילות. מי שמחפש סיפורים שערורייתיים על ג’ימי הנדריקס, בוב דילן, רוברט מייפלתורפ, לו ריד, ג’ניס ג’ופלין או אנדי וורהול לא ימצא אותם כאן.

יש משהו דיסקרטי, כמעט חשאי, בספר. גם סיפורים מעניינים מתוארים כמעט כלאחר יד. "ישבתי על הרצפה כשקריס קריסטופרסון שר לה (לג’ניס ג’ופלין) את Me and Bobby McGee, וג’ניס מצטרפת בפזמון. הייתי שם ברגעים האלה, אך צעירה כל כך וטרודה כל כך במחשבותי שלי, שבקושי זיהיתי אותם כרגעים מכוננים". נדמה שזה לא גילה של סמית, אלא העמדה הנפשית שלה, הטרודה במחשבותיה שלה עצמה.

ואולי כל מה שחסר ב"רק ילדים" הוא המוזיקה של סמית. אולי צריך לקרוא אותו בליווי המוזיקה שלה. הנה הצעה. היכנסו ליו טיוב וחפשו את Piss Factrory, השיר המקורי הראשון שהקליטה סמית, שיר שהוקלט כמעט במקרה כבי-סייד לגירסת הכיסוי ל"היי ג’ו" של ג’ימי הנדריקס, ושמעו איך היא מדקלמת על רקע המוזיקה. היא לא שרה. היא מטיפה. פטי סמית היא לא רק זמרת דגולה. היא משוררת שזקוקה למוזיקה. תנו לה מוזיקה.

רק ילדים, פטי סמית, מאנגלית: אורטל אריכה, כנרת זמורה-ביתן, 298 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-6 באוגוסט, 2012.

נגישות