הקריאה ב"זיכרונותיו של דורבן" מאת אלן מבנקו היא אתגר. לא בגלל שזהו ספר קשה לקריאה. להיפך, הוא זורם, קריא, משעשע, קולח ושאר מיני תכונות שמבקרי ספרים נוהגים להכביר על ספרים מוצלחים כשאין להם מה לומר. האתגר הוא לקרוא את הספר מבלי לפרש אותו, בלי להפוך אותו לאלגוריה. בלי לפרש אותו בהתאם למסורת הספרותית המערבית. כי "זיכרונותיו של דורבן" אמנם כתוב צרפתית, אבל הוא סיפור אפריקאי ומתעקש שנראה אותו ככזה.

המספר הוא דורבן, כפילו המזיק של אדם בשם קיבנדי. שלא ככפילים המיטיבים שחייהם חדגוניים ומשעממים, הכפילים המזיקים הם "הכי חסרי-מנוח, הכי מאיימים, גם הכי פחות נפוצים. אותם בני-אדם שאנחנו הופכים להתגלמות החייתית שלהם מסלקים מתוכם רגשות כגון חמלה, חרטה, רחמים, השתתפות-בצער, הם עוברים ללהטט עם האופל".

תודעת המספר היא תודעת כלאיים – של בן אדם ושל חיה. זהו קול ביניים שמבנקו כותב להפליא. אמנם, במהלך הספר ישנם כמה רמזים לכך שהמספר אינו אמין לחלוטין, ושלא בכל דבר אפשר לסמוך עליו, אבל סיפורו של הדורבן כובש לב, והקורא צריך להזכיר לעצמו שמה שמונח לפניו הוא וידוי של רוצח סדרתי.

הדורבן הורג עבור כפילו האנושי בני אדם באמצעות יריית קוציו, וכך הוא "אוכל" אותם – כינוי לרצח אנשים באמצעות מאגיה שחורה. לקראת סוף הספר נבין מדוע הריגה כזו נקראת "אכילה", ומדוע קצב הרציחות הולך וגובר. במהלך חייהם המשותפים רצחו קיבנדי וכפילו 99 בני אדם, וכעת, לאחר שקיבנדי מת, הדורבן מספר את סיפורו לעץ הבאובב שבצלו הוא מוצא מקלט.

צמד הרוצחים חי בסימביוזה משונה, שמעשי ההרג המשותפים מחזיקים אותה. הרצח הראשון שלהם הוא של נערה צעירה שקיבנדי חיזר אחריה, עד שהבין שאביה לא יתן לו את ידה. זו היתה רק הפתיחה.

"אכלנו למשל את אבבה הצעיר, כי הוא לעג לרזונו של אדוני, זה היה בלתי-נסלח, תאמין לי, אכלנו את אסלקה, כי הוא חילל את הקבר של מאמא קיבנדי,…אכלנו את לומואמו, כי היא דחתה את חיזוריו של אדוני לעין כל בפונדק "השלולית"…אכלנו את בעל המכולת, כי הוא סירב למכור לנו בהקפה עששית ושתי קופסאות סרדינים בשמן מתוצרת מרוקו, זה היה עוול מצידו".

מתרגם הספר, ניר רצ'קובסקי, כותב באחרית הדבר היפה שאפשר לראות בספר משל, "שכמו משלי החיות הקלאסיים של לה פונטן – או אלה שמספר מנהיג הדורבנים לחניכיו הצעירים – מבקר את חברת בני האדם. מבנקו מתאר לנו אנשים הלכודים במעגלי הרג ואלימות שאינם נגמרים..האנשים מאשימים את החיה שבתוכם. אבל החיה אינה אשמה..דווקא החיה, הדורבן, היא שהופכת לאורך הרומאן לאנושית":

הקריאה של רצ'קובסקי מתבקשת וכמעט הכרחית. אבל נדמה לי שהיא מוטעית, ושמבנקו אינו מעוניין שנראה בספר משל חיות או אלגוריה, אלא סיפור אגדה על דורבן ובן אדם. הוא הציב לכל אורך הספר תמרורי אזהרה מפני פרשנות אלגורית, פולקלוריסטית או אתנולוגית ובעצם מפני כל סוג של פרשנות שתוציא את הסיפור מסביבתו הטבעית. הוא מבקש מאיתנו לקרוא את הסיפור כפשוטו, כסיפור שקרה באמת, או לכל הפחות כסיפור אגדה המתנגד לפרשנות.

אחת הדמויות הראשיות בספר היא דמותו של אמדה המלומד. "אם יש אחד שאני בכלל לא מצטער על מותו, זה הצעיר ההוא, הוא היה מתנשא, שחצן ממדרגה ראשונה, חשב את עצמו להכי חכם בכפר", מספר הדורבן לעץ הבאובב. "אמדה ביקר בגלוי ובקול רם את התנהגותם של הכפריים המבוגרים, הוא קרא להם זקנים שוטים, בורים, טיפשים, ועם עלות היום היה השחצן שלנו מתיישב מתחת לעץ, קורא ספרים עבים, כתובים אותיות זעירות, ברובם רומאנים".

אמדה המלומד מפתה את נערות הכפר באמצעות הספרים שהוא קורא להם. "אמדה סיפר לנערות המסכנות ההן על זקן אחד ביש-מזל שיצא ללב-ים והיה צריך להיאבק לבדו בדג גדול, הדג הזה היה לדעתי הכפיל המזיק של דייג אחר, שקינא בזקן ובניסיון שלו, ואותו אמדה סיפר להן שוב ושוב את הסיפור של בחור אחד שהסתובב לו על שטיח מעופף, ושל פטריארך שהקים כפר בשם מקונדו ועל צאצאיו רבצה מין קללה כזו, להיוולד חצי-אדם וחצי-חיה, עם זרבובית וזנב של חזיר, אני משוכנע שגם שם היה איזה עניין עם כפילים מזיקים".

באמצעות דמותו של אמדה מבנקו מגחיך את הנסיון לפרש ספרות אחת באמצעות כלים ונורמות של ספרות אחרת. כפי שלא נכון לקרוא את "הזקן והים" ואת "מאה שנים של בדידות" כסיפורים על כפילים מזיקים, כך לא נכון לקרוא את "זיכרונותיו של דורבן" כמשל של לה פונטן.

את "זיכרונותיו של דורבן" יש לקרוא כאגדה אפריקאית שקיבלה את צורת הרומאן אבל לא איבדה את התוכן הייחודי. כותב הספר, שהוא דמות בספר אחר של מבנקו, מקדיש אותו לאימו "שממנה שמעתי את הסיפור הזה (פלוס מינוס כמה שקרים)". הוא מפציר בנו לקרוא את הספר כפשוטו, כסיפור אפריקאי. מעבר לכל האלגוריות והפרשנויות ישנו סיפור אגדה מבעית ומצחיק, כפי שאגדה צריכה להיות.

זיכרונותיו של דורבן, אלן מבנקו, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הספריה החדשה, 167 עמודים

הרשימה פורסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-13 בספטמבר, 2012