ג’וליאן טרלאב, לשעבר מפיק ב-BBC, וכיום עובד ככפיל למפורסמים. אדם שדומה לכולם ולא דומה לאף אחד. אדם הנעדר זהות משל עצמו, הוא הדמות המרכזית בספרו של הווארד ג’ייקובסון, "מה זה פינקלר".

חברו מילדות של טרלאב, סאם פינקלר, הוא פילוסוף-סלב שכתב ספרי פילוסופיה שימושית כמו ‘האקסיסטנציאליסט במטבח’ ו’ספרון הסטואה למשק הבית’. פינקלר מככב בתוכניות "שהראו כיצד יכול אדם מן היישוב להשתמש בשופנהאואר כדי לשפר את חיי האהבה, בהגל – כדי לייעל את הסידורים לחופשה, ובוויטגנשטיין – כדי לשנן מספרי כרטיסי אשראי".

טרלאב הוא רווק. פינקלר הוא אלמן. ושניהם נפגשים מדי פעם אצל המורה שלהם להיסטוריה, אלמן גם הוא, ליבור סבציק הצ’כי, לשעבר כתב רכילות בהוליווד. לפי עדותו של ליבור הוא היה ידידן של גרבו, דיטריך ומונרו, אך מעולם לא בגד באשתו, מלכי – למרות שלא חסרו לו הזדמנויות, כפי שהוא נוהג להזכיר.

במפגשים ביניהם, פינקלר וליבור מרבים להתווכח על ישראל, וטרלאב לא יודע אם פינקלר מתעב את ישראל "משום שניצחה או משום שהיא עתידה להפסיד".

ערב אחד, כשטרלאב חוזר מאחת הסעודות המשותפות עם פינקלר וליבור, הוא נשדד ברחוב, וכאילו כדי להעצים את ההשפלה, הוא נשדד על ידי אשה. השודדת מפטירה לעברו מילה לא ברורה, וכשטרלאב משחזר את האירוע הוא מחליט שהיא תקפה אותו כיוון שחשבה שהוא יהודי.

במקום להיות מדוכא, התובנה הזו נוסכת בטרלאב עזוז ומרץ. הוא, חסר הזהות המפנטז על אשה נפלאה שתמות בזרועותיו, ושעליה יתאבל לנצח, מחליט שהוא יהודי – הקורבן הנצחי. הפנטזיה על מוות וכשלון מתחלפת בפנטזיה על יהדות.

טראלב מחליט להיות פינקלר, שם הקוד ליהודים באשר הם. הוא מתאהב (או מביא את עצמו לידי אהבה) בחפציבה וייזנבאום, יהודיה נדיבת מידות, השונה לגמרי מהגויות הצנומות שאליהן הוא רגיל. הוא לומד יידיש, ומנסה להבין את הקודים שלפיהם יהודים מזהים אלו את אלו, את ההומור הפינקלרי, האוכל הפינקלרי ויחסי המשפחה הפינקלריים. הוא אפילו מפתח אובססיה קלה לשאלה כיצד משפיעה ברית המילה על יצר המין של היהודים. האם היא מדכאת אותו או מעודדת אותו, והאם הצלחתו של פינקלר עם נשים קשורה לכך.

למרת כל מאמציו, טרלאב לא מצליח לשים את האצבע על הפינקלריות. "כל פינקלר שפגש שינה את החוקים שפינקלרים אמורים לציית להם".

"מה זה פינקלר" מספק נקודת מבט מעניינת ביחס לשאלה מה זה להיות יהודי, וכיצד ניתן לבסס זהות יהודית שאינה תלויה בטריטוריה או בדת. ג’ייקובסון כותב בשעשוע ואפילו באכזריות על יהודי המנסה למשוך בעורלתו ומתאר את מאמציו בבלוג מצולם, ועל הקהילה היהודית האנטי-ישראלית, "יהודים מתביישים", שבה יש טיפוס שמחרים תוצרת ישראלית "שעשה לעצמו הרגל לסחוב מוצרים ישראליים מהסופר ולהיעצר בכוונה", או "האוראלו-סוציולוגית והסוציו-פסיכולוגית ליאוני ליפמן, שעמדה תמיד לפני או אחרי נסיעה אל השטחים הכבושים".

פינקלר, רודף הפרסום, מתארח בתוכנית "דיסקים לאי בודד", למרות שאינו אוהב מוסיקה, ומודה שבעניין פלסטין הוא "יהודי מתבייש". הוא מתלהב מכך שקהילת היהודים האנטי-ציונים קיבלו את הצעת השם שלו. "אלמלא הייתה רונית קרביץ בתו של קצין בכיר בצה"ל היה מתקשר אליה ומציע לה סוף שבוע של הילולת יהודים מתביישים באיסטבורן"

פגישותיהם של "יהודים מתביישים" מתקיימות במועדון. הרי "לא היה טעם להתבייש בכך שאתה יהודי מתבייש. כל הנקודה היתה שהבושה שהם חשים תוצג לעין כל". שם המועדון הוא גראוצ’ו – רמיזה עבה לאמירה המפורסמת של גראוצ’ו מרקס, על כך שאינו מוכן להיות חבר במועדון שיקבל אותו אל שורותיו.

ג’ייקובסון מתאר כיצד המדינה הציונית היא כלי בידי "יהודים מתביישים" להפגין את יהדותם ובאותה עת להתנער ממנה. אבל אין להתבלבל. "מה זה פינקלר" אינו כתב הגנה על הציונות ועל מדינת ישראל, אלא דיון בזהות היהודית.

עלילת הספר מתרחשת במהלך "עופרת יצוקה". התדירות של תקריות אנטישמיות הולכת ומתגברת בלונדון, וככל שהספר מתקדם מתברר שאולי הגיבור האמיתי של הספר הוא לא טרלאב, אלא פינקלר עצמו, הפילוסוף הציני שעובר שינוי משמעותי לא פחות מטרלאב.

לאט לאט מתרחק פינקלר מקבוצת היהודים המתביישים. התהליך מתחיל בויכוח בדבר החרם על ישראל, נמשך כשבנו מעורב בתקרית אנטישמית – לא כמותקף, אלא כתוקף, ומסתיים בקריאת מכתבה של אישתו המנוחה (והגויה), טיילר, שכתבה "בדומה ליהודים המסורתיים, שאותם הוא שם ללעג, פועל בעלי מתוך העיקרון היהיר שלפיו אם היהודים אינם קיימים כדי להיות ‘לאור גויים’ מוטב להם שלא יתקיימו כלל".

לדעתה של טיילר, פינקלר לא סובל משנאה עצמית – כינוי הגנאי המקובל ליהודים אנטי-ציונים – אלא הוא פטריוט, השורף את מה שהוא מפחד להפסיד.

איני יודע עד כמה יהודי-ישראלי יכול באמת להבין את הדילמה שג’ייקובסון מתמודד עמה. נדמה שהוא מנסה לכונן יחס נורמלי לזהות היהודית, כמשהו שלא ניתן ולא צריך להגדיר, זהות שלא מחייבת בהתנהגות מסוימת, אבל זהות שלא ניתן להתנער ממנה. טרלאב, הזיקית, אינו מסוגל להיות יהודי, ואילו פינקלר משלים עם זהותו. הזהות היהודית, סבור ג’ייקובסון, היא פרדוקס. היא מוגדרת על דרך ההיעדר, מול הסביבה, וכנגדה. אבל האם יש זהות שאינה כזו?

"מה זה פינקלר", הווארד ג’ייקובסון, מאנגלית: יותם בנשלום, הוצאת כתר, 354 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-9 באוגוסט, 2012.

נגישות