"לקנות את לנין וסיפורים אחרים" מאת מירוסלב פנקוב הוא מופת של עריכה. זו דוגמא לאופן שבו סידור נכון יכול ליצור שלם שהוא גדול בהרבה מסך חלקיו, ושאוסף של סיפורים קצרים הוא יותר מסיפור ועוד סיפור. אין בכך כדי לומר שהסיפורים אינם מוצלחים, אלא שהקסם של הספר טמון באופן שבו הם משתרשרים זה לזה, ומשליכים זה על זה.
הסיפור הראשון מסופר על ידי מהגר בולגרי בתחילת העשור הקודם (כנראה בן דמותו של פנקוב עצמו). הוא מחפש עתיד בארה"ב, בעוד שסבו הקומוניסט, מנסה להציל את כל יצירות האמנות הקומוניסטית שעדיין נותרו בבולגריה. "'החבר חסן, אשתו ושלושה עשר הילדים הצוענים שלהם', כתב סבא, 'בלי ספק בהשראת האידאל הקומוניסטי הזוהר, ורק מעט בהשראת הכסף ושני החזירים שקיבלו מאתנו, הבטיחו להביא לכפר את מיטב יצירות האמנות האדומות שאפשר עוד למצוא ברחבי ארצנו האומללה'".
אחרי הסיפור הראשון נדמה שזה עוד ספר על הגירה ועל הגעגועים למולדת. אבל בסיפור השני "מקדוניה", פנקוב חוזר לעברה של בולגריה. הסיפור, שמתרחש ב-1969, הוא מונולוג של אדם זקן, יליד 1898, שגילה מכתבים אשר נשלחו לאשתו על ידי אהובה שיצא להילחם במקדוניה לפני מלחמת העולם הראשונה.
בולגריה, ונכון יותר לומר הבולגרים, הם נושא הספר, שסיפוריו מתרחשים בנקודות זמן שונות, בבולגריה ומחוצה לה. זה לא ספר על הגירה. אבל נקודת המבט הראשונית, החיצונית, של המהגר נשמרת לאורך כל הספר. האפשרות להגר מרחפת ברקע הסיפורים. לפעמים היא הנושא שלהם. לפעמים היא רק בגדר אופציה לפעמים זה נסיון שנכשל, ושאולי מלכתחילה לא היה לו סיכוי.
בולגריה, כפי שהיא עולה מהספר הזה, אינה יותר מאשר השכנה העניה של יוגוסלביה, ואין לה מה להציע חוץ מעוני ורצון להגיע למקום אחר. סרביה היא השכנה העשירה, ואפילו הצרות שלה מעניינות יותר. כשהמספר בסיפור "ממזרח למערב" מגיע לראשונה לבאוגרד (בלגרד) כדי לפגוש את בת דודתו, יורק עליו נהג מונית סרבי כי הוא "חתיכת נבלה בולגרית. נותנים לאמריקנים להפציץ אותנו. מוסרים להם את בסיסי הצבא שלכם. גם כן אחים סלבים!".
המספר בסיפור "גנבי הצלב", מספר בדיחה. זוהי הבדיחה החביבה עליו " אבל אף אחד לא צוחק כשאני מספר אותה: קרקס, ההופעה קרובה לסיום. הכרוז אומר, 'ועכשיו גבירותי ורבותי, קבלו את הילד בעל הזכרון הפנומנלי'. רעם תופים. ילד קטן נכנס לזירה ובמשך עשר שניות בוהה בשורות הקדמיות. שקט מוחלט. אחר כך הכרוז אומר, 'ועכשיו הילד בעל הזיכרון הפנומנלי ישתין על שתי השורות הקדמיות'. האנשים מתחילים לרוץ, והכרוז אומר, 'אין טעם לרוץ, גבירותי ורבותי. אין לאן לברוח. הילד בעל הזכרון הפנומנלי כבר זוכר את כולכם'".
כמו בבדיחה, המספר ב"גנבי הצלב" הוא נער בעל זכרון פנומנלי, ואנו מצפים, כמו הוריו, שהוא ינצל את כשרונו הנדיר כדי להיחלץ מהגורל הצפוי לו – מהעוני, מהמחסור של בולגריה בשנות ה-90 של המאה הקודמת. אבל כל מה שהוא מסוגל לעשות בעזרת כישרונו זה להשתין על כל מי שהוא רואה. הוא וחברו גוגו גונבים ומוכרים בשוק השחור את גניבותיהם כעתיקות, הנעל של כרושצ'וב למשל. "אבל אנחנו לא גנבים, גוגו ואני. מפקיעים, אולי. יוצרי מיתוסים".
המצאת ההיסטוריה או ההיסטוריה החסרה של בולגריה היא נושא חוזר ב "לקנות את לנין". אם ב"גנבי הצלב" המספר מוכר עתיקות מזויפות, הרי שבסיפור הפותח, שהקנה לספר את שמו, המספר, שהיגר לארצות הברית כדי ללמוד, רוכש באינטרנט את גופתו החנוטה של לנין כדי לרצות את סבו, על שעקר מבולגריה וזנח את הקומוניזם.
פנקוב לא מתיימר לספר את סיפורה של בולגריה. הוא כותב על הבולגרים – נוצרים, מוסלמים או צוענים. יכול היה פנקוב להבליט את המתח האתני, את המלחמות בין מוסלמים לנוצרים, את המלחמות הבלקניות, הראשונה והשנייה. אבל גם כשהוא מספר על המלחמה הבלקנית זה בתוך מסגרת של סיפור אהבה, של סיפור משפחתי, של הזקן שמתגעגע לאחיו שנהרג, ותוהה על אהבתה של אשתו.
בסיפור האחרון "דוושירמה" זהו שוב המהגר. וזהו סיפורה של הגירה שנכשלה. אבל הכשלון אינו כישלון כללי, של המהגרים כולם, אלא כשלונו של המספר, שאיבד את אשתו למהגר בולגרי אחר, רופא מצליח. זהו אובדן וכישלון שהיה יכול לקרות בכל מקום, אבל הוא טבוע בחותם ההגירה.
האב הגרוש מספר לבתו סיפור משפחתי על סבתא-רבתא, שהיתה האשה היפה ביותר בעולם. הסולטן ציווה על אחד מהיניצ'רים לחטוף אותה ולהביאה אליו. אבל, כך מספר האב, היניצ'ר האכזר, עלי איברהים, מתאהב כמובן באשה היפה בעולם, וכך נולדה סבתו של המספר – "מיהייל, לא מייקל". האגדה היפה משובצת בתוך סיפור אמריקאי על אב גרוש ובתו שנקלעים לסופת טורנדו. זו כבר לא קנזס וגם לא בולגריה. דווקא בסיפור הזה, סיפור של הגירה שנכשלה, פנקוב מתיר לרומנטיקה ההיסטורית להיכנס פנימה.
לקנות את לנין וסיפורים אחרים, מירוסלב פנקוב, מאנגלית: סמדר מילוא, עם עובד, 271 עמודים
הרשימה פורסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-16 באוגוסט, 2012
