בספר "האוניברסיטה הקטנה של הספורט" מזכירים המחברים, רונן דורפן ואלון זנדר, את הנוהג של עיתונים ישראליים בשנות ה-80 לקיים משחק בינלאומי לרגל טקס בחירת שחקן העונה. גם אני הייתי במשחק כזה, בשנת 1985, כאשר נבחרת ישראל שיחקה מול קבוצת הפאר האירופית, אנדרלכט הבלגית, שפוארה במשך חודשים ושבועות ב"ידיעות אחרונות" כאחת מאריות אירופה.
ואני האמנתי לכל מילה. עד היום אני זוכר את הכדורגלן העצום אנצו שיפו, ואני לא מדבר על השחקן המוכשר, אלא על הדמות מהעיתון ששמה בלבד מעיד עליה שזהו שחקן מהיר, זריז וחד מחשבה המסוגל לפרוץ כל הגנה.
זה היה המשחק הראשון שהלכתי אליו, והוא היה מאכזב למדי. כנראה בגלל ששחקני אנדרלכט, המסוגלים להעביר מסירה מדויקת למרחק של 40 מטר ואף יותר מכך, לא רצו להשפיל את השחקנים הישראלים. אבל אז למדתי שהספורט הוא יותר מהמשחק עצמו, זהו סיפור, ושעבורי הסיפור תמיד יהיה מעניין יותר מהמשחק עצמו.
הייתי פעם קורא מושבע של עיתוני ספורט, קורא הרבה יותר מצופה, וגיליתי שאין צורך לצפות במשחקים כדי לגבש דעה על קבוצות ושחקנים. יכולתי להשתתף בדיון על זהותו של שחקן הכדורגל הטוב בעולם, או לחוות דעה בשאלת סגנון המשחק העדיף, וזאת מבלי לראות אפילו משחק אחד – כי זה סיפור, ועיתונאי ספורט טובים מבינים שגבולותיו משתרעים הרבה יותר רחוק מקווי המגרש.
רונן דורפן, שכותב ב"ישראל היום", הוא בעיני עיתונאי הספורט הטוב בישראל, ואני קורא אדוק של הבלוג שלו, דה באזר. לכן שמחתי מאד לשמוע שהוא ואלון זנדר, הכותב על ספורט ב"גלובס", הוציאו ספר במסגרת סדרת "מדריכי גורדון" – "האוניברסיטה הקטנה של הספורט".
שם הספר עלול להטעות. מי שיצפה להסבר מסודר על ענפי הספורט השונים ועל תולדות הספורט עלול להתאכזב. "האוניברסיטה הקטנה של הספורט" הוא אוסף של סיפורי ספורט, המחולק לשבע קטגוריות: הגדולים מכולם, היסטוריה, שיאים ומספרים, המצאות ופיתוחים, אגדות וגיבורים, האגף הסגור ומשחק ביתי.
בסיפורים יש לא רק ספורט. יש בהם פוליטיקה ולאומיות והיסטוריה וכלכלה ומאבק לשוויון זכויות ורוע לב וקנאה וטוב לב ונדיבות והגינות. דורפן וזנדר מספרים על סנדי קופקס שלא משחק ביום כיפור, על ראשיד מכלופי, "מופת לאינטגרציה", שעזב את נבחרת צרפת כדי להקים את נבחרת אלג'יר, על היחס המחפיר לג'סי אוואנס לאחר שובו מאולימפיאדת ברלין, על היילה גברהסילאסי הרץ האתיופי הדגול שסיכן את עצמו וחיבק מול המצלמות רץ מאריתריאה, על הסיבה להבדל בין הכדורגל האנגלי לכדורגל העולמי (הביקוש לעובדים סקוטים מיומנים), מתי התחילו קבוצות כדורגל ממעמד הפועלים לזכות בתארים (כשנחקק באנגליה חוק חצי יום מנוחה, שנתן לפועלים זמן פנוי לשחק), על המכירה הראשונה של שחקן כדורגל, על הקבוצות הסוציאליסטיות של הכדורגל האנגלי (ליברפול ומנצ'סטר יונייטד) ועל הרץ ג'ון לאנדי, שהתעכב באמצע ריצה כדי לעזור למתחרה לקום ואז המשיך לניצחון.
הדוגמאות לעיל הן רק חלק קטן מהסיפורים ומהעובדות המובאות בספר, אבל זו לא אוניברסיטה. מי שלא מכיר ספורט, מי שלא מכיר את הדמויות המתוארות, מי שלא יודע כלום על קריקט, כדורגל, כדורסל או גולף יתקשה להבין חלק ניכר מהסיפורים.
ספק אם מי שאינו חובב ספורט ייהנה לקרוא את הספר, ויותר מכך, יבין את סוד קסמו של הספורט, כל ספורט, בעיני אוהדיו. דורפן וזנדר אינם מסבירים, הם מספרים. זה היה יכול להיות ספר שיסביר למה כל כך הרבה אנשים אוהבים לצפות בספורט, לקרוא על ספורט, לדבר על ספורט. במובן זה, "האוניברסיטה הקטנה של הספורט" הוא כישלון.
דורפן וזנדר מספרים על האנטר ס.תומפסון שנשלח לסקר את ה"קנטקי דרבי", והחליט לכתוב על הצופים ב"שדה הפנימי" שבו היה. איזור שממנו בקושי אפשר לראות את המירוץ. כךבאה לעולם עיתונאות הגונזו, ובמהלך הקריאה בספר שאלתי את עצמי האם זוהי ספרות או עיתונות.
ישנו קשר הדוק בין ספורט לעיתונות – שתי צורות של פעילות אנושית שכפופות לזמן ותלויות בזמן. מה שמצית מהומות יום אחד ישמש לעטיפת דגים יום מאוחר יותר. עיתונים נזרקים ושיאי עולם נשברים. אי אפשר לחשוב על עיתונות ועל ספורט שאינם תלויים בזמן. יש ספרי ספורט ויש סרטי ספורט. אבל העיתונות היא צורת הסיפר המתאימה ביותר לספורט.
ספר הספורט האהוב עלי בעולם הוא "תת עולם" מאת דון דלילו. הספר, הנפתח בתיאור מופתי של משחק בייסבול, מספר את סיפורה של ארה"ב במאה ה-20 דרך החיפוש אחר כדור בייסבול מפורסם. ספרי ספורט טובים מראים שהספורט אף פעם אינו רק ספורט. יש בו חברה, כלכלה, היסטוריה ופוליטיקה. לעומת זאת, עיתונות ספורט טובה וצריכה יכולה להראות שבמשחק יש יותר ממה שנראה לעין, אבל העיקר יהיה המשחק עצמו.
"האוניברסיטה הקטנה של הספורט" נמצא באמצע הדרך. הוא ספר, אבל הוא מתעקש להישאר בתחומי המגרש. זו הסיבה לכך שכספר על ספורט הוא מעט מאכזב, אבל זה גם הקסם של הספר שהעיקר בו הוא המשחק עצמו, שלא כמוני, דורפן וזנדר מעדיפים את המשחק על פני הסיפור.
האוניברסיטה הקטנה של הספורט, רונן דורפן ואלון זנדר, מדריכי גורדון, 319 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-30 באוגוסט, 2012.
