הפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם לייבניץ טען שהעולם מורכב ממונאדות. כל מונאדה היא עצם פשוט ונטול חלקים, ובין המונאדות לא מתקיימים קשרי גומלין. "המונאדה היא חסרת חלונות", כלשונו של לייבניץ. גם הדמויות ב"ימי חול",ספרה החדש והמצוין של עינת יקיר, פועלות כמונאדות חסרות חלונות. הן מנסות, אך לא מצליחות לתקשר זו עם זו. זהו ספר שרצוף צלצולי טלפון מנותקים.
במרכז "ימי חול" עומדת משפחה לא מתפקדת. זו כנראה אחת משכונותיה הדרומיות של תל אביב, הם כנראה מהגרים. כנראה מרוסיה. הם הגיעו מאשדוד. האם, אולי קוראים לה חנה, היא מורה לבלט לשעבר, המנסה למצוא פרנסה כקוראת בקפה. בנה, פטר, מתחיל לעבוד כשוליה אצל נגר, ומשתלט על דירתו לאחר שזה מת במפתיע. אחותו, לאה, היא ילדה בת 11 עם התפתחות רגשית אטית או שהיא פשוט מפגרת, וכמעט שאינה מדברת, והאב, סבסטיאן, ישן על ספסל בחוף הים, אוכל בבית התמחוי, ומדי פעם חוזר למשפחתו ללא יותר ממספר ימים.
החיים של גיבורי "ימי חול" נעים במחזוריות. בתחילת הספר עומד פטר בדירתם החדשה, כמו שעשה כבר כמה פעמים בעבר. "עמד והביט החוצה. מאחוריו התקלף הקיר, כאילו עכשיו, בזחילה. זה לא הפתיע אותו. היה נדמה שכבר נכנסו לדירה הזאת כמה פעמים. הרחוב היה מוכר. פתאום באה רוח וכמו הקנתה תוקף למעבר. והוא רכן לשרוך את נעליו והשרוך התפורר לו ביד".
מעט לאחר תחילת הספר גם פטר עוזב את הבית, ומנסה ליצור מעין תחליף משפחה, והוא אינו היחיד שעושה זאת. רוב הדמויות ב"ימי חול" מנסות להמציא או למצוא משפחה תחליפית. כל אחת פועלת מתוך אוטונומיה של בדידות אבל מנסה, אולי לשווא, ליצור קשר אנושי.
ליתר דיוק, הדמויות בספר עסוקות בבניית הורות חלופית. מערכות היחסים בספר הן מערכות יחסים זוגיות, וכמעט כולן יחסי הורות, או ואריאציה על יחסי הורות. בבית התמחוי סבסטיאן רואה את עצמו כהורה לנחום הילד (שכלל אינו ילד). לאה רואה בנסטיה מעין אם, והזקן בדירה ממול רוצה להיות ללאה אב. בהיפוך תפקידים, פטר מנסה להיות אב לסבסטיאן. סבסטיאן יוצר קשר חדש עם אשה בהריון, כניסיון להמציא את עצמו מחדש כהורה לילד שאינו שלו. אנשים מחפשים את תיקונם בהורות, בהבאת ילדים חדשים לעולם, באימוץ ילד, בטיפול בילדי אחרים.
"ימי חול" מלא פעולות, אבל השתלשלות העלילה נדמית כמעט מקרית. הכל צפוי והרשות נתונה. כל מעשה מוביל למעשה אחר במין השתלשלות אירועים בלתי נמנעת, שבאותה עת היא גם מקרית וכאוטית. גיבורי הספר פועלים ומשפיעים זה על זה, אבל כמו אטומים שמתנגשים זה בזה בחלל ריק, וממשיכים בדרכם בלי לצפות את תוצאות מעשיהם ובלי יכולת להשפיע עליהם מראש. זהו ספר מרובה מפגשים, אבל אלו דומים להתנגשות כדורי ביליארד.
אולי העיקר אינו מה שקורה אלא המערכים שבהם מתייצבים הגיבורים. מערכות היחסים שנוצרות ונבנות מתוך פעולותיהם, מתוך אילמותם, מתוך הדיבור הפנימי הלא ברור. אני כותב מערכות יחסים, וחושב על יחסי הגומלין וההשפעה ההדדית בין גרמי השמיים. אולי לא במקרה הדימויים ש"חיי חול" מעלה בראשי הם דימויים פיזיקליים. כל דמות פועלת כאילו היא נעה לעצמה, ללא יכולת להשפיע בדיבור. ובכל זאת, כל אחד משפיע על כל אחד מהאחרים.
לכאורה, שני הדימויים סותרים זה את זה. האם מקרי החיים נקבעים מבחוץ כמו בדימוי של כדורי הביליארד, או מתוך דחפים פנימיים כמו בדימוי של המונאדות? נדמה שיותר משהדמויות ב"חיי חול" מגיבות לאירועים חיצוניים, הן פועלות מתוך דחף פנימי סתום.
בניגוד לדעתו של לייבניץ, פטר, סבסטיאן, נסטיה ולאה משפיעים זה על זה, אבל פעולותיהם נגזרות מתוכם, מתוך איזו מהות פנימית פשוטה ונטולת חלקים. פטר מנסה לפרק את העולם לחלקים באמצעות צילום. הוא משתמש בטלפון הנייד שלו כדי לצלם חלקי גוף – רגל, יד, אישון ירוק – וללכוד את המהות הפנימית של חברתו, אחותו ואמו. אבל אי אפשר לפרק את המונאדה. אי אפשר לחדור אליה. גיבורי "ימי חול" לא חדירים. לא לנו, גם לא לעצמם.
האם, הקוראת בקפה, מדברת והופכת את משקע הקפה לצורות ולמילים, ולקוחותיה מנסים למצוא משמעות במילים שהיא מוציאה מפיה, קשר לחייהם הממשיים. הם חולמים, אבל החלומות דומים באופן מטריד למציאות. והאם, אולי על עצמה היא מדברת, את עצמה היא מאבחנת.
עולמנו הוא העולם הטוב ביותר מבין העולמות האפשריים, טען לייבניץ, ובפרק "אנשים קדושים" אומרת הקוראת בקפה ,"יש חודשים, אני רואה, שתהיה בהם אפשרות טובה יותר. בעיקר בקיץ נפתחות לך אפשרויות, וגם אחר כך. אני מדברת על תקופות השנה. אולי לא בימי חול, אולי בחגים". אבל איך אפשר לצפות לאפשרות טובה יותר בעולם שאין בו ימי חג, אלא רק ימי חול. גלגלי החיים חוזרים על עצמם, אבל איך אפשר לראות את זה כשאין ימי חג שיקצבו את הזמן, כשהחיים הם רצף מתמשך ובלתי מופרע של ימי חול.
ימי חול; עינת יקיר; הוצאת כתר; 296 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-12 ביולי, 2012.
