חבר אמר לי לא מזמן שקורט וונגוט הוא הסופר האהוב עליו, והסיבה לכך אינה איכויותיו הספרותיות יוצאות הדופן, אלא שמתוך כתיבתו ברור שהוא אדם טוב. אדם שהוא היה רוצה להכיר. אנושיותו של וונגוט בולטת בספר החדש "בזמן שבני תמותה ישנים", אשר מכנס סיפורים שוונגוט כתב בתחילת הקריירה הספרותית שלו עבור מגזינים אמריקאיים.

הסיפורים קלים לקריאה, ואפילו קלילים. מניסיוני אפשר לקרוא אותם אפילו כשבחוץ שוררת טמפרטורה של 39 מעלות צלזיוס, ובבית אין מזגן. אבל למרות קלילותם יש בהם ענייין ואפילו לקח.

הסופר דייב אגרס, שכתב את ההקדמה לספר, משווה את סיפוריו של וונגוט למלכודת עכברים. "הם נועדו ללכוד את הקורא ולהפיל אותו בפח. בסיפורים מהסוג הזה הדמויות, הנופים, העלילה – כולם נועדו לשרת את הפואנטה". אגרס כותב בזכות סיפורי הפואנטה, שכבר אינם אופנתיים כיום כפי שהיו בעבר. "גם אם חלק ניכר מהספרות בת זמננו מבריק ומופלא, הרי שהוא נטול הכוונה מוסרית. אנחנו שרויים בעיצומה של רתיעה קולקטיבית מאיזשהו קו מנחה ברור במלאכתנו הספרותית. וכך, הסיפורים הקצרים שלנו לוקים לעתים קרובות מדי בהיעדר פואנטה".

הפואנטה שאגרס מתכוון אליה, והפואנטה המצויה בסיפוריו של וונגוט, היא פואנטה מוסרית. וונגוט מציב דילמה מוסרית, וכמו סיפור בלשי המצביע בסופו על הפושע, כך מכוון וונגוט את הקורא למה שנראה לו כפתרון הנכון, ולקורא לא נותר אלא להסכים.

הסיפור "נשיקות במאה דולר" הוא תמליל חקירה של אדם שהכה את עמיתו לעבודה, כיוון ש"הוא כל מה שדפוק בעולם הזה. אנשים מייחסים יותר חשיבות לתמונות מאשר לדברים. אף אחד לא שם לב לדברים עצמם".

הדילמה המוסרית ברבים מהסיפורים נובעת בדיוק מהנקודה הזו, מהנטיה האנושית ללכת אחר מראה עיניהם. וונגוט כותב על הפיתוי ללכת בעקבות האשליה. זו יכולה להיות אשליה של עושר, אשליה של שלמות או של טוב עצמי.

אחת האשליות החזקות והמטעות ביותר היא כוחו של הכסף. בסיפור על האחות הרחמניה שהתעשרה במפתיע ("כשהכסף מדבר"), ההתמודדות אינה עם המחזר העני, אלא עם קולו של הכסף, שלא מפסיק לדבר. "הקטע עם כסף הוא שאסור להיות מנומסים אליו. אם יש משהו מכוער שאפשר להגיד, תסמכי עליו שהוא יגיד את זה. אם נותנים לו אצבע, הוא ייקח את כל היד".

בסיפור "המוות הלבן" כותב וונגוט על מגיפה של התאבדויות הפוקדת גברים בעלי משפחות וקריירה, אשר מתאבדים כדי להשאיר את משפחותיהם עם פוליסת ביטוח שמנה. זהו סיפור שלא איבד מאומה מהרלוונטיות שלו. "'אתה יודע', אמר יושב ראש הדירקטוריון, 'לא פעם ולא פעמיים תהיתי מה יקרה לאמריקנים כמוהו, הגזע החדש הזה שמבחינתו החיים נועדו רק כדי לאפשר למשפחות שלהם לצבור עוד ועוד עושר, אחרת החיים אינם חיים…מה יקרה לכל אותם אמריקנים אם הם יגלו ששווי השוק שלהם נמצא בירידה'. 'האנשים החד-כיווניים, שמתוכנתים לכיוון אחד בלבד: למעלה,' אמר בריד. 'והרעיות החד-כיווניות שלהם, והילדים החד-כיווניים שלהם', אמר ד"ר אוורט,..'מיטב הכוח היצרני במדינה מת עכשיו למען החיים'".

משל מלכודת העכברים של אגרס נכון, ובחלק מהסיפורים יש אפילו מלכודת כפולה, ופואנטה כפולה. בעיקר בסיפורים שהנושא שלהם הוא התנשאות המבוססת על הכרה בערך עצמי, ואפילו אם זו מוצדקת. בסיפורים "רות", "האיש ללא קליות" ו"אך צל חולף", המבחן המוסרי אינו זה הגלוי, אלא מבחן סמוי ונסתר יותר. לקראת סופו של הסיפור אנו מגלים םתאום שמה שחשבנו שהוא הדילמה המוסרית, אינו אלא הקדמה לדילמה עמוקה יותר.

לעתים עומדות הדמויות מבחן ולעתים נכשלות, אבל וונגוט תמיד מותיר לגיבוריו אפשרות לחסד. הם לא תמיד מנצלים את הפתח שניתן להם, אבל הוא תמיד ניתן, ואם לא ילכו שולל אחרי מראה עיניהם, הם יוכלו לעבור בו.

הסיפור האחרון בספר, "הנוכלים", הוא על שני ציירים. האחד הוא צייר פופולארי שאינו מוערך על ידי המבקרים, והשני זוכה להצלחה ביקורתית מרשימה אך אינו מצליח למכור את ציוריו. כל אחד חושד בעצמו בסתר לבו שהוא בסך הכל נוכל, שאינו יודע לצייר, וכל אחד מהם מקנא בשני על יכולת הציור שלו. הקנאה ההדדית ותחושת חוסר השלמות מובילות כל אחד מהם ליצירת המופת שלו. השלמות, כפי שהיא מתגלה בסיפור הזה, אינה אידיאל קבוע ונצחי, אלא עשיית מה שאתה יכול הכי טוב שאתה יכול.

והנה אולי סיבה נוספת מדוע קורט וונגוט הוא סופר מוצלח כל כך. לכאורה, אלו סיפורי פואנטה פשוטים. אבל וונגוט משתמש בז'אנר הפואנטה, מלכודת העכברים כניסוחו של אגרס, ז'אנר שכולו מבוסס על אחיזת עיניים, כדי להילחם בנטיה האנושית ללכת שולל אחרי מראה העיניים. לכן, בסופו של כל אחד מהסיפורים, התחושה אינה שרומינו על ידי להטוטן מבריק, אלא תחושתו של מי שטופחים על כתפו בעדינות ואומרים לו: ראה.

בזמן שבני תמותה ישנים; קורט וונגוט; מאנגלית: מרינה גרוסלרנר; זמורה-ביתן; 260 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-26 ביולי, 2012.