"HHhH, למוח של הימלר קוראים היידריך", מאת לורן בינה, מספר סיפור אמיתי, או נכון יותר לומר משחזר סיפור אמיתי. זהו סיפור ההתנקשות במפקד הגסטאפו, הפרוטקטוראט של בוהמיה ומורביה (צ'כיה), שנודע גם כ"החיה הבלונדינית", "התליין מפראג" ו"האיש המסוכן ביותר ברייך השלישי", סגנו של הימלר, ריינהרד היידריך. בפראג, בחודש מאי, 1942.
בינה מגולל במקביל שלושה סיפורים. הראשון הוא סיפורו של היידריך מלידתו עד מותו, ובכלל זה התפקיד המכריע שהוא מילא בפיתוח מנגנון השמדת היהודים, ומה שכונה בשפה נקייה "הפתרון הסופי". הסיפור השני הוא סיפורם של יוזף גב'ציק הסלובקי ויאן קוביש הצ'כי, שהתנקשו בהיידריך, והמצוד שנערך אחריהם. הסיפור השלישי, והלא פחות חשוב, הוא סיפור כתיבת הספר על ידי בינה, התחקיר, ההתלבטויות ותהליך הכתיבה שנועדה להביא אותו לפראג, חודש מאי, 1942.
מבחינת בינה זה לא סתם סיפור היסטורי חשוב ואפילו עצום. בינה לא מסתפק בכתיבת רומן היסטורי מותח (והוא מצליח בכך להפליא), או בשחזור מדוקדק של כל הפרטים האפשריים. הוא רוצה לשחזר את האירוע. לחזור בעצמו לפראג, חודש מאי, 1942.
בספר יש שתי מגמות סותרות. מצד אחד, בינה רוצה לכתוב היסטוריה אמיתית. לא להמציא פרטים, לא להמציא דיאלוגים או דמויות, לא לכתוב מונולוגים מדומיינים. לכתוב ספר שכל מה שכתוב בו הוא אמת היסטורית בדוקה. מצד שני, זהו רומן, ספר מתח ששואב אותנו ומוביל אותנו לפראג, חודש מאי, 1942.
לא מעט ספרים נכתבו על ההתנקשות בהיידריך, ובינה מזכיר אותם. יותר מזה, הוא מחפש את הספר המושלם על ההתנקשות. למשל, בינה כל כך אוהב את ספר הזכרונות של קולונל מוראבק, מפקדם של גבצ'יק וקוביש, שהוא כותב שהיה "מעתיק את הספר שלו כמות שהוא". בינה מוסיף שלפעמים הוא מרגיש כמו דמות של בורחס, וכוונתו לסיפור הקצר על פייר מנאר שרצה לכתוב מחדש את "דון קיחוטה", "אבל גם אני לא, גם אני אינני דמות". לו היה יכול, בינה היה מסתפק בהעתקה של ספר קיים. הסיבה לכך היא שהוא לא רוצה לכתוב משהו חדש. הוא רוצה, באמצעות הכתיבה, לחזור לפראג, חודש מאי, 1942.
בינה לא רוצה לכתוב פרט אחד מומצא או דיאלוג שלא היה. הוא מתרגז על מי ששואל על דיאלוג ספרותי להפליא האם התקיים במציאות ואומר "לא, זה לא מומצא! איזו סיבה יכולה להיות 'להמציא' את הנאציזם?". כך, גם כשהוא מספר על אירועים בעלי הקשר ספרותי והיסטורי אנחנו יודעים שהם התרחשו במציאות. למשל, בקשתו האחרונה של גבצ'יק מקולונל מוראבק להחזיר עבורו חוב במסעדה מזכירה את דבריו האחרונים של סוקרטס לפני הוצאתו להורג, אבל זהו סיפור אמיתי. זה באמת מה שאמר גבצ'יק לפני שטס לפראג, בחודש מאי,1942.
בינה ממש מתעב את "נוטות החסד" מאת ג'ונתן ליטל. הוא לא מבין איך ליטל יודע שמפקד הזונדרקומנדו נסע באופל, "נכון שרוב הנאצים הצטיידו אצל אופל. אבל מתקבל על הדעת אינו בדוק. האנשים שאני אומר להם את זה חושבים שאני מטורף . הם לא מבינים מה הבעיה". בינה סבור שמקס אואה (גיבור "נוטות החסד") אינו ראי של התקופה הנאצית, אלא "ניהליסט פוסט-מודרני" וראי של התקופה שלנו. לטענתו, "נוטות החסד הוא וולבק בממלכת הנאצים". אבל כל הטעויות של ליטל מחווירות ביחס לפשע הכרוך בעצם המצאת דמותו של מקס אואה. "להמציא דמות כדי להבין עובדות היסטוריות זה כמו להסתיר ראיות, פירושו להכניס לזירת הפשע ראיות מפלילות בעוד ההוכחות מפוזרות על הרצפה".
המסע אחר הספר המושלם שאותו יוכל להעתיק, נמשך עד לסופו של "HHhH" ועל ספרו של ויליאם ט' וולמן, "מרכז אירופה", הוא כותב, "בחיל ורעדה אני קורא סוף-סוף את הספר שהייתי רוצה לכתוב. למען האמת, זה נמשך רק שמונה עמודים, אבל אלה שמונה עמודים פלאיים, שבמהלכם המשפטים עוברים בסך כמו בחלום, אתה לא מבין כלום ואתה מבין הכול". "אני חייב להקפיד לקטוע את הציטוטים שלי כל שבע שורות, כמו המאזינים לקווי הטלפון, כדי שלא יאתרו אותך", כותב בינה שמרגיש כאילו הוא לוחם מחתרת בפראג, בחודש מאי, 1942.
לקראת סופו של "HHhH" נדמה שבינה מצליח להגשים את חלומו. הדבר קורה לאחר ההתנקשות, כאשר גבצ'יק וקוביש מתבצרים יחד עם חבריהם בכנסייה, שאותה מקיפים 700 אנשי אס אס. "אני גבצ'יק, סוף סוף", כותב בינה רק כדי לכתוב כמה שורות אחר כך "אני לא גבצ'יק ולעולם לא אהיה. ברגע האחרון אני עומד בפני הפיתוי של מונולוג פנימי, ובכך אולי חוסך מעצמי ביזיון ברגע מכריע זה. חומרת המצב אינה תירוץ. אני יודע בדיוק מה השעה ואני ער לחלוטין. השעה ארבע לפנות בוקר. אני לא ישן בתוך ארונות הקבורה מאבן השמורים לגופות נזירים בכנסיית קיריליוס ומתודיוס". בינה אינו גבצ'יק, אבל כשאנו קוראים את השורות הללו, גם אנחנו נמצאים בפראג, בחודש יוני, 1942.
ובעמודים האחרונים של הספר, זהו כבר יומן. בינה מתאר את השעות האחרונות בחייהם של גבצ'יק וקוביש, אבל התאריכים הם יוני 2008. זהו יומן, וזהו שחזור הסטורי, וחוויה אותנטית. גם אנחנו נמצאים בפראג, חודש יוני, 1942.
HHhH למוח של הימלר קוראים היידריך; לורן בינה; מצרפתית: רמה איילון; הוצאת כנרת, זמורה-ביתן; 320 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר”, ב-28 ביוני, 2012.
פאר פרידמן כתב על הספר ועל ההתנקשות. הנה, כאן.
וגם אטלס לוקאלי כתב ביקורת על הספר. כאן.
