שבי (שבתאי) הוא נהג מונית ירושלמי שנקלע שלא בטובתו למאבק על הצלת העולם מידי כוחות האופל. אבל, למרבה הפלא, מתברר שכוחות השחור הם אלוהים ומלאכיו, ואילו כוחות החיים והטוב הם שדים ואלות נוכריות. זוהי, במשפט אחד, תמציתו של "שדים ברחוב אגריפס" מאת חגי דגן.

זהו ספר כפול פנים. צדו האחד הוא ספר פנטזיה עברי, שכמוהו מתפרסמים יותר ויותר בשנים האחרונות (למשל ספריהם של הגר ינאי, שמעון אדף ויהודה איגוס). צדו השני, והמעניין יותר, הוא ספר תיאולוגיה, או נכון יותר לומר, ספר כפירה.

כפירה, אך לא אתאיזם. "שדים ברחוב אגריפס"מתבסס על הפילוסופיה הגנוסטית, הסבורה שלא אל אחד שולט בעולם, אלא שניים – אל טוב ואל רע, ואולי האל ששולט בעולם שלנו הוא האל הרע. הספר מתאר מאבק בין כוחות הפוריות, המין והריבוי שזקוקים למים ומביאים אותם עימם לכוחות הקנאות, צרות העין, המדבר והמלח.

פרויקט תעלת הימים עומד לשנות את מאזן הכוחות שהתבסס לאחר חורבן בית המקדש בין המים והמדבר ולשחרר מכלאן את איביס הנוצרית ופורטונה הרומית. בנקודה הקריטית הזאת נכנס לתמונה שבתאי, מחפצן נשים וחובב אוכל, ההופך, כמעט בעל כורחו, לגיבור שיציל את העולם.

דגן לא רוצה רק לספר סיפור, הוא רוצה לתקן את אלוהים. לתקן את היהדות, ולהשיב לה את הארוטיקה, את התאווה, את הגופניות ואת הארציות. בהתאם לכך, "שדים ברחוב אגריפס" הוא ספר פנטזיה גופני מאד וארצי מאד. זהו ספר פנטזיה, אבל הוא אינו עוסק בעולם אחר, אלא בעולם שלנו. בירושלים של מטה.

מי שמכיר את ירושלים יהנה מתיאור מסלול הנסיעה של נהג המונית הירושלמי "שבי חמק מהפקק של עמק רפאים, ליהטט בין המכוניות בדרך בית לחם, נפנף לשלום לטורקי מהמעדנייה הלא כשרה,לירקן המתחזק, לטיפוס עם המראה הספניולי מקפה קאלו, כמעט דרס שני צרפתים שיצאו עם כלב צולע מהווטרינריות היפות, פנה ברחוב יהודה, זיגזג כדי לא להתנגש במכוניות שבאו מולו ברחוב הצר, וכבאלה שחתכו אותו כשפנו לרחוב גד". אלו לא רק הרחובות, אלא גם האנשים שגרים בהם, לא "טיפוסים ירושלמיים", אלא אנשים אמיתיים.

שבי הוא אדם יצרי מאוד. הוא אוהב מין ואוהב אוכל, ואפשר להרגיש שדגן נהנה לתאר את מסעדות וכוכי האוכל הירושלמיים – בעיקר את הלא כשרים שבהם. אלו לא מסעדות עילית אלא מקומות שבהם מוכרים שווארמה, קובה, כבד עוף ברוטב סילאן, וודקה ובירות בלגיות.

האם זה ספר אנטי יהודי? ככל שזה נוגע לצורתה הנוכחית של היהדות, כן. דגן טוען, לא כל כך במובלע, שנושאי שמו של אלוהים הם שונאי חיים ונשים, שמנצלים את שמו לקידום האינטרסים שלהם. אחד ממלאכי האופל אפילו מתחזה לרב חרדי, ראש ישיבה בסילואן.

דגן מפנטז על החזרת הגלגל לאחור, לשלב שבו היהדות הפכה מדת חיים לדת כתב. לצורך כך הוא מגייס את מחלוקת ר’ יהושע ור’ אליעזר בסיפור הידוע על "תנורו של עכנאי", וטוען בזכותו של הנס, בזכותה של ההתגלות האלוהית, ונגד "דת הספר".

הוא ממציא מחדש את דמותו של ר’ אליעזר כמי שביקש לעקור את הר סיני, "לעקור את היהודים מהמדבר, לעקור את המדבר מהם ולהחזיר אותם לכנען, לנחלים ולחורשות. היהודים כבשו את כנען והתהלכו בה כמו זרים. הם היו אנשי המדבר. הם לא ידעו ליהנות ממים ומצל..יהודים לא יודעים מה לעשות עם מים, צל ונשים".

דגן כותב בזכות החיצונים, כך מכונים השדים הנוצרים משפיכת זרע לבטלה, ועל כך אולי יאמר דגן שאין דבר כזה שפיכת זרע לבטלה. הוא רוצה להחזיר ליהדות את הנשיות. להפוך את דת המדבר לדת של מים. להכניס פנימה את השדים, את איזיס המצרית ופורטונה הרומית. לשיטתו, עם ישראל צריך היה לחטוא עם בנות מואב במדבר, ולא להרוג את הקוסם המדייני, בלעם.

דגן רוצה לשחרר את השכינה הכלואה, להחזיר לאלוהים את הממד הנשי ואוהב החיים, ומי שמכיר את המקורות הרבים שהוא מתייחס אליהם, יכעס מאד או יהנה מאד מהפרשנות שלו.

דגן מצליח לשזור את המחשבות הנפיצות והפוריות שלו לכדי עלילה מותחת שבה הופך נהג המונית הירושלמי לגיבור שיציל את העולם, ובדרך גם יזכה בנערה. ובכל זאת, מילת הסתייגות. דגן הוא ידען גדול, והדבר ניכר כמעט בכל עמוד בספר, לטובה ולרעה. לא כל המדרשים והמקורות שדגן מביא, כל אחד מהם מעניין בפני עצמו, הכרחיים או מסייעים להתקדמות העלילה. רוחב היריעה עומד בעוכריו של הסיפור ולטעמי מוטב היה לוותר על חלק מהסצנות וליצור ספר מהודק יותר.

כתבתי ש"שדים ברחוב אגריפס" הוא ספר כפירה, אבל אולי נכון יותר לומר שהוא בעצם מדרש אחד ארוך על כמה פסוקים בספר זכריה פרק י"ד. פסוקים המתארים את הגאולה העתידית. "וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה–לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה; וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יֵצְאוּ מַיִם-חַיִּים מִירוּשָׁלִַם, חֶצְיָם אֶל-הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי, וְחֶצְיָם אֶל-הַיָּם הָאַחֲרוֹן:  בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף, יִהְיֶה. וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ, עַל-כָּל-הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד–וּשְׁמוֹ אֶחָד… וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם, לָבֶטַח".

שדים ברחוב אגריפס; חגי דגן; זמורה-ביתן; 496 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-21 ביוני, 2012.

נגישות