אזהרה: קריאה ב”כל מה שעולה מתכנס" עלולה לפגום בשלוות נפשכם. אם אתם חיים בתחושת שלמות, נינוחות ובטחון בעולם, שקלו היטב אם כדאי לכם לקרוא את קובץ הסיפורים האחרון של הסופרת האמריקנית המנוחה פלאנרי אוקונור, שהמשותף לכולם הוא זעזוע ושבירת העולם המוכר.

אוקונור נולדה בג’ורג’יה ב-1925 וחיתה בה רוב ימיה, עד מותה ב-1964 ממחלת הזאבת. רוב הסיפורים בספר מתרחשים בעיירות ובכפרי ג’ורג’יה בשנות ה-60 של המאה ה-20. להלכה, ישנו שוויון בין הלבנים והשחורים, אבל למעשה רוב או כל הלבנים בספר אינם רואים את השחורים כשווים להם. אבל יותר משאוקונור מבקרת את הגזענות הלבנה, היא לועגת לליברלים הלבנים המרוצים עד בלי סוף מנאורותם. כי אין דבר שאוקונור מתעבת יותר מאשליית השלמות העצמית.

בסיפור הפותח את הספר, "כל מה שעולה מתכנס", מלווה ג’וליאן את אימו לקבוצת הרזיה בימק"א. הם נוסעים באוטובוס, ואמו של ג’וליאן מתקשה להסתגל למצב החדש שבו שחורים יכולים לשבת על אותם ספסלים כמו הלבנים. ג’וליאן, לעומתה, מתגאה בנסיונותיו ליצור קשר עם שחורים. ככל שהסיפור מתקדם מתברר שאוקונור מבקרת דווקא את ג’וליאן "שמעולם לא הצליח לרכוש לו חברים כושים. באוטובוסים היה מנסה ליצור קשר עם המוצלחים שבהם, שנראו כמו כמרים או מרצים או עורכי דין". "הוא דמיין שאמו במיטתה, חולה אנושות, והוא מצליח למצוא לה רק רופא כושי".

הביקורת הפוליטית על הליברליות הלבנה אינה עיקרו של הספר, והיא נובעת מתפיסת עולם מקיפה ונרחבת יותר. גיבוריה של אוקונור הם אנשים שיודעים היכן מקומם בעולם. הם אינם עשירים או מצליחים במיוחד, אבל מקומם בעולם הזה בטוח. הם אנשים פגומים מבחינה מוסרית. אבל פגימתם היא דווקא תחושת השלמות שלהם. ה"בסדריות" שלהם. למשל, שפרד, בסיפור "הפיסחים יהיו ראשונים", שמנסה לשקם נער עבריין שרגלו מעוותת, ומזניח את בנו שלדעתו אינו יודע לחלוק.

אוקונור היתה קתולית, ודתיותה ניכרת בסיפורים. זו דתיות שהיא הכרה באי השלמות העמוקה של היקום. בדעה שהגאולה, הקשה המייסרת והלא מנחמת, מגיעה תמיד מבחוץ. מחוץ לעולם, מאנשים לא צפויים.

גברת טרפין בסיפור "התגלות", המרוצה להחריד מחייה, ונאמנה ל"סדר הטוב, לשכל הישר ולהתנהגות נאותה" מותקפת, לכאורה בלי סיבה, על ידי נערה שמנה המכוסה פצעי בגרות. ההתקפה הופכת את עולמה, ולראשונה בחייה היא מעיזה להתריס כלפי אלהים, ודווקא בזכות ההתרסה הזו היא חווה התגלות.

בכל אחד מהסיפורים מתרחש אירוע שמטלטל את חיי הגיבורים מהיסוד. האירוע הזה אינו גורם להם לשקול את חייהם מחדש. ההתגלות אינה שיקול רציונלי אלא טלטלה המעבירה את האדם למישור קיומי אחר.

הסיפור "צמרמורת מתמשכת" הוא מעין גירסה מהופכת של "הגלגול" לקפקא. אסברי, המשוכנע שהוא גוסס, חוזר מהעיר הגדולה לבית אמו כדי למות במיטתו. הוא משתעשע ברעיון לכתוב לאמו, "מכתב כמו שקפקא כתב לאביו". אסברי מרגיש שלמות במוות המתקרב, אבל מגלה לחרדתו שהוא אמנם חולה, אך לא נוטה למות. "הוא הבין שכל שארית ימיו יחיה רצוץ ומיוסר אל מול האימה המטהרת, ובכל זאת ישרוד. זעקה קלושה, מחאת שווא אחרונה, נמלטה מפיו. אך רוח הקודש, עטופה לא באש כי אם בהילה של קרח, המשיכה לרדת בלי רחמים".

רק שני סיפורים בספר, הראשון והאחרון, מתרחשים בעיר. העיר, כמו הליברליות, היא מוסדרת מדי, שוויונית מדי, נוחה מדי ואינה מניחה לטרנסצדנטי לחדור פנימה. בסיפור "יום הדין" החותם את הקובץ מנסה טאנר לחזור לבית שבו גר לפני שעשה את הטעות ועבר לגור עם בתו בניו יורק. בתו של טאנר מפרה את הבטחתה וקוברת אותו בעיר. "אבל אחרי שעשתה זאת לא יכלה לישון בלילות. לילה אחר לילה התהפכה והתחבטה וקמטים ברורים מאוד התחילו להופיע על פניה, אז היא סידרה שיוציאו אותו מהקבר וישלחו את הגופה לקורינת. עכשיו היא נחה היטב בלילות ונאה כמעט כמו קודם".

באחרית הדבר הנהדרת שכתב עודד וולקשטיין לספר הוא מעיר על חשיבות הראייה בפרוזה של אוקונור. "העיניים מתהפכות בחוריהן להישרף באור היוקד על קרקעיתן", כותב וולקשטיין, והדבר בולט במיוחד באחד הסיפורים הטובים בספר, "הגב של פארקר". פארקר, שכל גופו מכוסה קעקועים מלבד גבו, כי אין לו עניין בקעקוע שהוא לא יכול לראות, חווה גם הוא התגלות, ומחליט לכסות את גבו בקעקוע של ישו "ביזנטיני שטוח וחמור סבר" ש"עיניו אמרו לו בבירור חזור לאחור".

וולקשטיין מצטט את אוקונור שאמרה "כאשר מתארים את סיפורי כסיפורי אימה אני משועשעת, כי העושים זאת תמיד מוצאים את האימה במקום הלא נכון". לדברי וולקשטיין "האימה אינה גלומה באסון ההתגלות, ההורס את חייהם של הגיבורים, אלא בהרגל שקדם לאסון הזה". האימה היא השגרה, ההתרגלות, ההסתפקות של האדם בעצמו.

אוקונור אינה מסתפקת בסיפור אלא רוצה לגרום לקוראיה לעבור שינוי, התגלות. הסיפורים פועלים כגורם פורע סדר, כהפרעה חיצונית, כגאולה שאינה מקלה אלא מקשה על החיים. גאולה שלעתים קרובות מדי מלווה במוות. ואף על פי כן זו גאולה.

כל מה שעולה מתכנס; פלאנרי אוקונור; מאנגלית: ליה נירגד; הוצאת מחברות לספרות; 252 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-14 ביוני, 2012.

נגישות