ספרה החדש של אלונה קמחי, "ויקטור ומאשה", נפתח ביום השנה למותם של נטליה ומאריק, הוריהם של ויקטור ומאשה שהיגרו לישראל עם ילדיהם ונהרגו בתאונת דרכים. מאשה וסבתה, קתרין, שהגיעה לישראל בעקבות מות בנה כדי לטפל בנכדיה היתומים, ממתינות שויקטור, אחיה הצעיר של מאשה, יגיע לדירתם שבקריות, והם יוכלו לצאת לבית הקברות. אבל ויקטור מתמהמה, ומאשה וקתרין יוצאות לדרך בלעדיו.
ויקטור, שבתחילת הספר תלוי באחותו לחלוטין, רוצה לספר לה מה מנע ממנו להגיע, אבל היא, בעלת הכוח, מסרבת. רק לקראת סוף הפרק מאשה מתרצה, וויקטור מספר על אירוע שיתגלה בהמשך כמשמעותי הרבה יותר ממה ששניהם משערים, כי אקדח שמופיע במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית, ואולי יירה יותר מפעם אחת.
"ויקטור ומאשה" מחולק לעשרה פרקים: אי נחת, רפיון, ספק, שנאה, כמיהה, כמעט אושר, כורח, פליאה, עלבון וסחרחורת, וגם שאר הפרקים לובשים את אותה צורת סיפור של הפרק הראשון. כל פרק נע קדימה בזמן, ותוך כדי כך חושף אירוע משמעותי שהתרחש לפני זמן ההווה של הפרק. התחושה שנוצרת בזכות טכניקת הכתיבה הזו היא כמו של תנועה בתוך גל ים גדול שנע קדימה, אך באותה עת היסחפות אחורה עם הגלים הקטנים יותר שמרכיבים אותו.
"ויקטור ומאשה" מסופר משלוש נקודות מבט. ישנם פרקים שמסופרים מתוך נקודת המבט של ויקטור, כאלו שמאשה היא הגיבורה שלהם ופרקים שהגיבורה שלהם היא קתרין, אנטישמית שוויתרה על חיי הבדידות שלה והגיעה לישראל כדי לטפל בנכדיה, ומוצאת את עצמה מתמודדת לא רק עם הקשיים של ארץ חדשה וזרה, אלא גם עם רגשות שלא הכירה, ואולי היטיבה להדחיק.
במהלך הספר נהיה עדים להתפרקות ולבנייה מחדש של מערכת היחסים בין מאשה לויקטור, ובינם לבין סבתם. ויקטור נמשך אחרי החברות המתפתחת עם חברו לכיתה, נמרוד, ומתפתה למצוא בביתו של נמרוד משפחה חלופית. הוא אפילו מפנטז על אימוץ. קתרין מתיידת עם בעלת מכולת בשם ג'ולייט ומטפלת בנכדה האוטיסט, ורק מאשה, הבוגרת לכאורה, אינה מוצאת את עצמה בתוך מערכות היחסים החדשות.
הספר צבוע בצבע תכלת מסנוור. השמים, הים, בריכות הדגים המקיפות את היישוב, ואפשר ממש להרגיש את החום שאופף את הגיבורים. חום שלעולם לא מתפוגג. צבע התכלת יכול להיות מושך או מתיש, מפתה או מאיים. אבל הוא נמצא שם כל הזמן. "הים הקרוב עד להפתיע, מסנוור בכחול בשברי המראה המרצדים של אדוותיו, תומך בשמי תכלת אטומים שהשמש טבועה ברומם, קטנה ושטוחה כפרוטה".
קמחי מתארת את נופי הקריות וסביבותיהן והנוף לעולם אינו ניטרלי. תמיד הוא השתקפות של מצב רוחם של הגיבורים. בריכות הדגים של הקיבוץ "שפעם זהרו בכחול-אגמים מארצות פלא", פתאום אינן "דבר מלבד מקום מסתור לעבריינים מקומיים ולנרקומנים, או מקור לצחנת מים עומדים ולמכת היתושים הנוחתת בקיץ".
קמחי אינה חוסכת ביקורת מהחברה הישראלית, ובייחוד זו של שנות ה-70, הישראליות הטובה והמוסרית, החוגגת את עצמה. הספר מתרחש בשנת 1977. המהפך הפוליטי כבר באוויר, אבל הישראלים הוותיקים אינם רואים אותו מתקרב. הם מלאים בעצמם. הדבר המשותף לנוער הבוהמייני בכרמל, לקיבוצניקים ולתושבי שכונת הוילות הסמוכה לקריות הוא חוסר יכולתם לראות שהשינוי כבר הגיע.
מאשה שגרה בקיבוץ כילדת חוץ לפני שסבתה הגיעה מאוקראינה, לא הצליחה למצוא את עצמה בקרב הקיבוצניקים. "הילדים בקיבוץ היו אמנם מופת לישראליות אשכנזית משופעת זכויות יותר, אף למרות שחצנותם הם היו פשוטים, גסים בתמימותם, נכנעים למצוות המבוגרים, נטולי שמץ מרדנות. הם לא חתרו לחציית קווים חשאית. ממש כמו אצל המבוגרים, מה שנתפס בעיניהם כחטאים היה מוסר עבודה לקוי ואי השתלבות חברתית".
בבית הספר החיפאי מאשה אמנם מוצאת נערים אחרים "נבונים וציניים" שקוראים ניטשה והרמן הסה ועסוקים "בצריכת תרבות שיטתית". אבל מתברר לה ש"מאחורי אותה שוויוניות מובנית מאליה רחשה לה כהידרה מרובת ראשים היררכיה טמירה; סיווג קפדני של אלה הראויים ואלה הראויים פחות".
לכאורה השתלבותו של ויקטור קלה יותר. הוא מוצא בנמרוד שותף ובעל ברית. למראית עין נמרוד, כשמו, הוא מורד. הוא נסחף אחרי ויקטור בהרפתקאותיהם המשותפות, ואפילו מוביל אותן. הוא נלהב לא פחות ממנו להתנסות בסמים ובמין, ובניגוד לויקטור מעמיד פנים שלא אכפת לו מהוריו. אבל בסופו של דבר, גם נמרוד הוא עוד ילד ישראלי שדואג בעיקר לעתידו הצבאי ולהבטחת סיכוייו להתקבל לקורס טיס.
ביקורת הישראליות אינה המוקד של "ויקטור ומאשה". זהו ספר שהוא חיפוש נואש אחר בית, בית רוחני יותר מאשר גשמי. ויקטור ומאשה אינם תמימים. נדמה שהם מנסים בכל כוחם למרוד בסדר הטוב, במה שמקובל. הם גונבים – לצורך ולשם הנאה, ואינם נעדרי אכזריות. מאשה נהנית להיות רעה וקיצונית. "הכי רעה. הכי קיצונית". אבל חיבתנו כקוראים נתונה בכל זאת למאשה ולויקטור ולקתרין. אנו אוהבים אותם כי הם נואשים. נואשים ואמיתיים.
ויקטור ומאשה; אלונה קמחי; הוצאת כתר; 364 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-7 ביוני, 2012
