כתיבה על "ניאבק בצללים" של לידיה ז'ורז' משולה למשיכת חוט אחד מתוך פקעת המורכבת מחוטים רבים. זהו סיפור על אדם שאשתו מגרשת אותו מביתו. זהו רומן על חוסר האונים של הפסיכואנליזה מול המציאות. זהו ספר על רומן המתפתח בין שני אנשים שחייהם נתונים בסכנה. זהו ספר על פשע ושחיתות, וזה גם ספר על כתיבה וקריאה, ועל היחס בין כתיבה לחיים. אלו רק חלק מהחוטים המרכיבים את הפקעת הצבעונית הקרויה "ניאבק בצללים".
אושוואלדו קמפוש הוא פסיכואנליטיקאי שחייו מתהפכים. הוא מאחר להגיע לנשף ליל המילניום, לאחר שמטופל לשעבר תופס אותו בפתח הקליניקה עם סיפור מוזר על ביצים מורעלות המופצות ברחבי פורטוגל. אשתו מנצלת את ההזדמנות כדי להיפרד ממנו ולהתוודות על הרומן שהיא מנהלת עם עמיתו, פסיכואנליטיקאי מפורסם ועשיר ממנו.
קמפוש המתקשה להתמודד עם המהפך שחל בחייו, מוצא מקלט במטופלת החביבה עליו, מארייה לונדון, בתו של ארכיטקט עשיר, המגיעה לכמה טיפולים בשבוע, ומספרת לו על חלומות ארוכים ומפורטים שבהם היא שטה באוניות פאר כשותפה למעשי פשע.
באופן לא צפוי, קאמפוש מגלה שהספינות עליהן לונדון מספרת קיימות במציאות, ושחלומותיה כלל אינם חלומות. בנקודה זו בוחר הפסיכואנליטיקאי לנטוש את עמדת הצופה, את עמדת מפרש החלומות, ולפעול. הוא סבור, בצדק או שלא בצדק, שהמטופלת שלו מצפה ממנו לחשוף את מעשי הפשע לציבור.
לרגע נדמה שזה יהיה מוקד הספר – היחסים המורכבים בין הפסיכואנליטיקאי שהחליט לחצות את הקווים למטופלת העשירה שכלואה ברשת של תככים. אבל אז נוספת דמות חדשה לסיפור. פליטה אנגולית, המבקשת מקאמפוש עזרה, לא כמטפל אלא כאדם. השניים מתאהבים זה בזה, וקאמפוש, בנסיונו לסייע לאהובתו, מסתבך עמוק ממה שחשב. חלקו האחרון של הספר, הרומן בין השניים, כבר מכיל את כל המוטיבים שהופיעו קודם, וכל הקורים מתחברים לפקעת אחת.
במהלך הקריאה ב"ניאבק בצללים", יש תחושה שהספר נסחף בזרם, שאין כאן תכנון, אלא זרימה. ככל שמתקרבים לסוף הספר, מתברר כמה מחשבה ותכנון הושקעו בו, ושתחושת ההיסחפות, שלפעמים מקשה על הקריאה, היא הישג ספרותי. ז'ורז' מצליחה להנכיח אצל הקורא את אותה תחושה שחווה קמפוש, שהוא נסחף אחרי האירועים, שלשווא ינסה לשלוט בהם. כוחות גדולים ממנו מנהיגים את העולם, והוא מנסה להילחם בהם.
קאמפוש מאחר להגיע לנשף המילניום כי עוכב על ידי מטופל לשעבר, אבל הסיבה שבשלה הגיע למכתחילה לקליניקה בערב הנשף היא כדי לכתוב מאמר שכותרתו "כמה שוקלת נפש? תשובת איש השטח על השאלה הנידונה". זה המהלך שהתחיל את השתלשלות האירועים,
קאמפוש מתרעם על עצם הכותרת. בעיניו זוהי "סוגיה בלתי ראויה לפרסום מדעי" והוא "מעוצבן מכך שבמקום שיעלו על דעתו מלים ברורות, נתקלת מחשבתו במטפורות לא טהורות". בסופו של דבר הוא מצליח לומר ש"הנפש היא בסך הכל אקט ניתן לביטוי במילים, ומשום כך משקלה הוא כמשקל הדיבור שמבטא אותה. מעט, הרבה, לא כלום. תלוי בדיבור שמבטא אותה – בחר אתה-עצמך את משקלה של הנפש שלך. הנפש היא סיפור מצטבר, כל עוד יש לשון שמבטאת אותו".
זו נקודת הפתיחה של הספר. קאמפוש מהרהר שוב ושוב בשאלה "כמה שוקלת נפש", ובסופו של דבר הוא מגיע למסקנה שלא די במילים, ושיש צורך במעשים.
אפשר לקרוא את "ניאבק בצללים" ככתב אישום נגד הפסיכולוגיה. נגד הניסיון לחפור מתחת למילים כאשר המציאות הפשוטה ניצבת מול עינינו. נגד העמידה מהצד וחוסר הרצון ללכלך את הידיים. אשתו של קאמפוש לועגת לו ואומרת שסופו שיסתובב ברחובות ליסבון וירדים תינוקות שלא מצליחים להירדם. נבואתה מתגשמת, וקאמפוש אכן מפר את כללי אי המעורבות של מקצועו. הוא מלווה מטופל לביתו, ואפילו מרדים תינוק עצבני. אבל אובדנו של קאמפוש כפסיכואנליטיקאי הוא גאולתו כאדם.
אפשר לקרוא את "ניאבק בצללים" ככתב אישום נגד הפסיכולוגיה, אבל זו תהיה טעות. ביקורת חריפה לא פחות מותחת ז'ורז' על הסופרים. הסופר המופיע לקראת סוף הספר ונותן את גרסתו לשאלה "כמה שוקלת נפש" הוא שרלטן וזייפן, שאומר הרבה אך בעצם לא אומר כלום. זהו "עולם מטפורות הסובב סביב נפיחות הנפש", וגם אמינותה של לידיה ז'ורז' עצמה מוטלת בספק.
כי יותר משיש כאן ביקורת על הפסיכולוגיה, זוהי שאלה על היחס בין מקומנו בעולם כיצורים מדברים ומאזינים למעמדנו כיצורים פועלים בעולם. הצעד המכריע בעלילה הוא החלטתו של קאמפוש לחצות את הקווים ולהפוך ממאזין לפועל, אולם באותה מידה מה שיצר את הסיפור הוא החלטתה של אחת הדמויות להפר את הכללים בכיוון השני, וליצור את הספר.
קאמפוש עצמו לא מייחס לפסיכואנליזה ערך מדעי. בהרצאה הוא אומר ש"אני יוצא מן העיקרון שכל יצור אנושי הוא תעלומה והפתעה. שום דבר מכל זה אינו מדעי, הוא רק קפדני. ההקשבה למה שהאחר רוצה לומר לנו היא פעולה קפדנית. יכול להיות שאני בסך הכל מפענח סיפורים. אני מעדיף לא להרוג את היצירתיות שמעורר הסיפור של כל אחד כשהוא מסופר בקול רם. כאילו שהוא עוד לא סופר. כל אדם הוא אדון הסיפור של עצמו, וכך גם כל מי ששומע אותו. זה מאמץ אינסופי".
לא המהימנות של קאמפוש מוטלת בספק, אלא של המספרת ואפילו של הקוראים. זהו סיפורו של קאמפוש, אבל גם סיפור על הקשבה. על הקורא מוטל להחליט איזה קור הוא יבחר למשוך מתוך הפקעת הצבעונית שהיא "ניאבק בצללים".
ניאבק בצללים; לידיה ז'ורז'; מפורטוגזית: מרים טבעון; הספריה החדשה; 378 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-3 במאי, 2012.
