בסיפור "להתפלל בדיסנילנד" כותבת המספרת, סטודנטית לקולנוע במכון יוקרתי בהוליווד, על המרצה "סשה יובנוביץ' האגדי", פליט מיוגוסלביה, שדורש מתלמידותיו תרגילים עם "מוטיבציות ברורות והתחלה, אמצע וסוף ורובה שתלוי על הקיר כדי לירות בהמשך". ואומר להן "תהיו צנטריפטליים! תעיפו את כל השוליים אל המרכז. שהכל יהיה ממורכז! תהיו יעילים!". המספרת מתרעמת על הדרישה, שהרי "בחיים הכל מתפזר", ונותנת לכוחות המעיפים אותה החוצה להשתלט.
התנועה החוצה מהמרכז, ההתפזרות, אופיינית מאד לסיפורי "כחול נגד עין הרע" של רחל חלפי, ספר שבו לכל סיפור יש נקודת התחלה, אך, כמו בחיים, המספרת נותנת למאורעות ולמחשבות להוביל אותה למקום שעשוי להיות שונה לגמרי מהמקום שבו הסיפור החל.
27 סיפורים יש "בכחול נגד עין הרע", ונושאיהם רבים ומגוונים. חוויית נעורים עם סופר ספרדי מפורסם, וידויה של מכוערת (שאולי אינה כה מכוערת), נסיון להציל שפירית זעירה, הרצאה על ממציאי הבדיחות האלמונים, מכתב על יום הזכרון, מפגש עם גולש גלים השומר על בתוליו, נסיעה באוטו פח זבל להרצאה בפילוסופיה או סרט על פרויקט ל"גיל השלישי".
רציתי לכתוב שהספר הוא כמו קליידוסקופ, שבו מספר מוגבל של יסודות יוצר גיוון כמעט אינסופי, אבל חלפי מספקת דימוי קולע וקשה יותר בסיפור "סטיבן או: חוק השלישי הנמנע", כשהמספרת מדמה את הסיפור לציר קשה, מתכתי וחורק "הציר שאי אפשר לטעות בו. וכל השאר הם כמה חוטי צמר ופיסות סמרטוטים צבעוניים מתנופפים ברוח השכחה".
חלפי מדמה את התנועה הצנטריפוגלית, את ההיסחפות החוצה מהמרכז, לגלות, וכותבת "מה אני זוכרת עכשיו מכל זה? כמעט כלום. רק כמה הבהובים של זכרון ברור. אולי כמו של עם בגלות. ובעצם, הרבה, הרבה פחות ממה שזכר עמי בגלותו. ורק הבהובים עמומים, אטומים, בתוך חשכה גדולה של שכחה". חלפי כותבת מתוך עמדה של זרות, של גלות בתוך העולם. היא נסחפת החוצה מהמרכז, ובאותו זמן מנסה למצוא אותו. זו אולי הסיבה שהסיפורים האהובים עלי בספר הם אלו שבהם המספרת היא סטודנטית המתגוררת בארצות הברית – בסן פרנסיסקו או בלוס אנג'לס.
ברבים מהסיפורים יש הקבלה בין המאורעות החיצוניים ומה שעובר על המספרת בעולם החומרי, להתרחשויות הנפשיות הפנימיות שלה, אבל הסיפורים אינם מצטצמצמים לכדי אלגוריה. שני המישורים קיימים ויש ביניהם יחסים דו כיווניים. מה שקורה בנפש פנימה משפיע על מה שקורה בחוץ ולהיפך.
בסצנה שעל שמה קרוי הסיפור "להתפלל בדיסנילנד", עומד אדם חרדי בתא טלפון ציבורי בדיסנילנד ומעמיד פנים שהוא משוחח בטלפון, בזמן שהוא בעצם מתפלל. אין דימוי טוב יותר למה שעושות הדמויות בסיפורי "כמחול נגד עין הרע", כשחייהן מתפזרים בקרוסלה. הן לכאורה חיות את חייהן, אבל בעצם עושות משהו אחר, מחפשות מרכז שלא יכול להימצא.
החיים בסיפורים אינם רק חיפוש אחר נקודת משען אבודה, אלא גם מלחמה נגד הציר הנוקשה המחזיק את החיים. הסיפור "סטיבן או: חוק השלישי הנמנע" הוא התרסה נגד חוק השלישי הנמנע הקובע ש"דבר הוא או הוא עצמו או לא-עצמו" מדוע, שואלת חלפי, דבר לא יכול בו זמנית להיות גם עצמו וגם לא עצמו.
"וככה ראיתי ושמעתי את סטיבן שהסתכל בי באותן עיניים של אז וכל כולו אחר, ואולי אני היא זאת האחרת ואולי לא, ובפניו ובקמטוטים שסביב עיניו ובעיניו האלה מהבהבות בו-זמנית כל האפשרויות כל האפשרויות כולן מהבהבות ביחד".
התנועה הצנטריפוגלית הדוחפת החוצה מהמרכז שומרת על כל האפשרויות פתוחות. כל סיפור יכול היה להיות אחרת, וללכת לכיוון אחר. תנועת הסיפורים אינה דטרמניסטית, אלא הצטברות של אפשרויות, לא התכנסות של כמה יובלים לנהר אחד, אלא נהר הנתקל במכשולים, ובכל מכשול מתפצל לעוד ועוד נחלים.
בסיפור "דומם" מתוארת הריסתו של פסל, ומעיכתו לגוש חימר, לחומר הראשוני שבו עדיין גלומות כל האפשרויות. גיבור הספר, נער משותק, מעדיף פסל שגלומות בו "מאה ואחת אפשרויות של הבעה" ושהוא "נקודת מוצא לכל סיפור אפשרי, לכל התחלה, לכל סוף" על פני הפסל המוגמר שאביו יצר.
סיפורי "כחול נגד עין הרע" הם כביכול קדם-סיפורים, מה שקודם לסיפור שאותו מספרים סופרים אחרים. תנועת הסיפורים היא תנועה של התפזרות ולא של ריכוז, ובמהלכם נוספים להם עוד יסודות ועוד נדבכים, וברגע שכל רכיבי המתכון מוכנים, שם מסתיים הסיפור.
רחל חלפי ידועה בעיקר כמשוררת, ולכן אולי נכון יותר לומר על סיפוריה שהם קדם-שירים. מין מסלול המראה המוביל לשיר. חלק מהסיפורים אכן מסתיימים בשירים, וחלקם הם הכנה לשיר. כמו הסיפור הנהדר "גקו-גקו" המסתיים במילים "מן הגן, מהמסכים המתחלפים בתנועות נקיות, מרשת הזהרורים התלוייה שם, כבר החל עולה מין רמז לשיר. כמו המהום בפה סגור, מרחוק".
כחול נגד עין הרע; רחל חלפי; הוצאת הקיבוץ המאוחד; 304 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-17 במאי, 2012
