יוסף צינמן הוא חנווני בן חנווני. השנה היא 1989, ויוסף, השוכר חנות מכולת בדמי מפתח ברחוב יהודה המכבי, עושה חיל בעסקיו, ואף יכול להרשות לעצמו לנסוע מדי שנה לנופש בעיירה האוסטרית זיינפלד. אשתו של יוסף, ציפי, מארגנת תצוגות אופנה, ואף היא רואה ברכה בעסקיה. לאחרונה הצליחה להקדים את יריבתה המשובעת חניתה שגריר ולהבטיח לעצמה מקום בפארק המים בשפיים.

ועדי העובדים הגדולים הממלאים את הפארק החדש והפופולארי הם פוטנציאל לרווחים עצומים ממש, וציפי מרשה לעצמה להיות נדיבה כלפי אחותה, דבורה זלצמן, ולתת לה דוכן למכירת בגדי ספורט, מכנסי גלישה וחולצות טריקו הנקנות מהסיטונאי בארבעה שקלים ונמכרות בעשרים. בדוכן יסייע לדבורה, בנם של יוסף וציפי, טוביה השמן, אשר כמו אביו ואמו, ניחן בכישורי מסחר בלתי מבוטלים.

הפרקים הראשונים של "בזעיר אנפין" מאת ירמי פינקוס, מעלים על הדעת את "סזאר בירוטו" מאת אונורה דה בלזק, המתאר את נפילתו של סוחר תמרוקים המנסה ללכת בגדולות ונופל בגלל בוגדנותו של איש חסותו. גם "בזעיר אנפין" מספר על חייהם של סוחרים זעיר בורגנים: חנווני, תמרוקאית, מארגנת תצוגות אופנה וסוכן ביטוח (ששנים לא מכר ולו פוליסה אחת). גם אלו רוצים להשיג יותר, כ"מין יצורים רעבתנים כאלה, פוערים פה, רוצים עוד, עוד" ובתחילת הספר נדמה ששאפתנותם תביא עליהם את אובדנם.

אמה של דבורה זלצמן, גברת הינדה שלוסמן (לבית ליפשיץ) היתה קוסמטיקאית. בתה, לעומת זאת, היא תמרוקאית, אבל עסקי התמרוקים כבר אינם מצליחים כבימים עברו, ודבורה, שמאז ירח הדבש שלה, במרסיי, לא נסעה לחוץ לארץ, רוצה גם היא לנסוע לאוסטריה, ואחותה מנסה לסייע לה בכך.

לנסיעה המתוכננת יצטרפו גם אחיהם של שתי האחיות, אבריימלה שלוסמן, אחותם הצעירה והמאותגרת שכלית בינה שלוסמן, והשריד היחיד לדור ההורים, אחותה של הינדה המנוחה, מאשה ליפשיץ, פקידה בכירה לשעבר, וכעת אוכלת על שולחנם של אחיינה ואחייניותיה.

כותרת המשנה של "בזעיר אנפין" היא "דרמה מחיי המסחר", וחיי המסחר תופסים נפח גדול מ"בזעיר אנפין". דבורה רוצה להרוויח כסף כדי שתוכל לנסוע לאוסטריה, יוסף מודאג מעתיד המכולת, בעוד אשתו מתכננת לצמוח ולהביס את חניתה. ברחוב יהודה המכבי מתנהל מאבק איתנים בין בעלי נכסים לדיירי דמי מפתח, וכולם מאוחדים במאבק נגד האויב האיום, הלא הוא מס הכנסה. על כל אלו נוספים סיטונאים וקמעונאים, לקוחות ובעלי דוכנים. כמעט כל דמות ב"בזעיר אנפין" רוצה למכור או לקנות משהו.

אבל מתחת למסחר הגלוי, זה שעוסק בכסף ובחפצים, טמון מסחר נחבא ומשמעותי הרבה יותר. זו דרמת חיי המסחר של הנפש. דרמה שמתחילה בילדות ומסתיימת רק במוות. דבורה וציפי אוהבות זו את זו, אבל הן לא חדלות לרגע לנהל חשבונות של מקח וממכר משפחתי: את מי אהבה אמם יותר. מי עשתה יותר למען אחותם המוגבלת, ואיזה שכר קיבלה על כך. שתי האחיות נושאות עימן פנקס של חשבונות גדולים וקטנים, והנסיעה לאוסטריה מצטיירת בדמיונן כהזדמנות שלה חיכו שנים ליישר את ההדורים.

מהאמור לעיל אפשר אולי להבין בטעות ש"בזעיר אנפין" הוא טרגדיה משפחתית, ולא היא. שפתו של ירמי פינקוס מענגת. הוא מקים לתחיה את ישראל האשכנזית של סוף שנות ה-80, כשהיא מתחילה להבין שימיה ספורים, אבל מעדיפה לחיות את הרגע, וישראל הזו משעשעת מאד.

הנה דוגמא מהפרק המופתי על פארק המים בשפיים. "חבורות-חבורות פונים הנופשים למצוא להם פאת-אדמה להקים עליה מחנה. הלסתות חשוקות, העיניים מצומצמות; אין זמן לבזבז, כל הקודם זוכה…מרגע שנאחזו המתיישבים בקרקע – היינו, נפרשה השמיכה והוצבה הצידנית – אין לערער עוד על זכותם עליה, כאילו היתה זו להם ירושת אבות. הפינה הנבחרת, שעד אותו רגע לא היתה בלתי אם פיסת מרמס זניחה, נהפכת לנחלה פרטית, יקרה ללב, וכדי לתת גושפנקה למעמדה מסדרים את כיסאות הפלסטיק מחדש על פי הטעם האישי. מרגע זה היא קרויה הפינה שלנו וכל השאר נאמד על פי מידת קרבתו אליה".

כתבתי ש"בזעיר אנפין" מעלה על הדעת את בלזק, אבל פינקוס בוחר בחוכמה לא להראות את גיבוריו בנפילתם. ב-1989 ריח השינוי כבר נישא באוויר. רחוב שינקין מתחיל להתפרסם, ושירלי צינמן, בניגוד לאחיה, אינה ממשיכה את דרכם של הוריה, אלא מנגנת על מסור ומסתובבת עם טיפוסים מפוקפקים. בעוד שנתיים ישתלטו הרשתות הגדולות על שוק המכולות, הוועדים הגדולים ישקעו ואת מארגנות תצוגות האופנה שייפלו ממעמדן יחליפו סוכנות השחקנים.

אבל לעת עתה הכל בסדר. פינקוס צוחק על גיבוריו, אך גם חומל עליהם. יכול היה לתאר את עלייתה ונפילתה של משפחה ישראלית זעיר בורגנית, אבל כמו גיבוריו, גם "בזעיר אנפין" בוחר ללכת בקטנות. פינקוס בוחר למקד את הדרמה לא במישור החברתי הכללי, אלא בתוך המשפחה. זו אכן דרמה בזעיר אנפין. "בזעיר אנפין" אינו הרומן הגדול על סופה של הזעיר בורגנות הישראלית, אלא תיאור רגעי החסד האחרונים שלה, וזהו תיאור נפלא.

בזעיר אנפין; ירמי פינקוס; עם עובד; 310 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-31 במאי, 2012.