"בארץ ישראל קם העם היהודי", פותחת מגילת העצמאות, למרות שעל פי המקרא, העם היהודי נוצר דווקא במצרים. "בו עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית", נכתב בהמשך המגילה, למרות שדמותו של העם היהודי התעצבה דווקא אחרי חורבן בית המקדש השני ומחוץ לארץ ישראל.

בספרו החדש "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל" מסביר שלמה זנד מדוע היה חשוב כל כך לדוד בן גוריון להצהיר שבארץ ישראל קם העם היהודי. מדוע הלאום היהודי המודרני זקוק לנחלת אבות, שבה נוצר ובו עוצבה דמותו הרוחנית כדי להצדיק את קיומו.

"מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל" הוא ספר ההמשך לספרו הקודם של זנד "מתי ואיך הומצא העם היהודי". זוהי "תוספת צנועה תנסה לדקדק בדברים ולהשלים את החסר". בספר זה מנסה זנד להשלים את מה שהתחיל ולתאר כיצד העם היהודי שנוצר במאה ה-19 מהדת היהודית יצר לעצמו את המושג "ארץ ישראל" כנחלת אבות נצחית שאליה השתוקק מאז ומתמיד ושיש לו זכות נצחית עליה.

בחלקו הראשון של הספר מתאר זנד את התעצבות מושג ה"מולדת" החל מיוון הקדומה, ועד למאה ב-19, אז קיבל את המשמעות המוכרת לנו כטריטוריה לאומית רחבה ובעלת גבולות. בחלקו השני פונה זנד לעבר הרחוק ומספר על הופעותיה של ארץ ישראל (או כנען) במקרא, ועל המשמעות שניתנה לה בדת היהודית. בחלק השלישי הוא מסביר את התפקיד שמילאו הנצרות האנגליקנית ובריטניה בבניית המושג "ארץ ישראל"והתנועה הציונית. בחלק הרביעי הוא מתאר את "תגובת היהדות להמצאתה של המולדת" וכיצד שימש המושג המעוצב של "ארץ ישראל" את התנועה הציונית בכיבוש הארץ.

זנד מסביר היטב מדוע נסיבות היווצרותה של הציונות, והאופן שבו עוצבה דמותו של העם היהודי המודרני אינם מאפשרים לו להתכחש לחלקי המולדת שלא היו בחזקתו בעת הקמת המדינה, ומדוע נסיגה מהם היא סתירה לציונות עצמה.

"הרי אם מקבלים בעיקרון את 'הזכות ההיסטורית של שיבה למולדת' קשה לשלול את יישומה של זכות זו דווקא על ליבתה של 'המולדת הקדומה'. האם לא לשם כך למדנו, בין היתר, בבית ספרנו החילוני, את המקרא כמקצוע פדגוגי-היסטורי עצמאי", טוען זנד. נראה לי, שדווקא אנשי הציונות הדתית יסכימו עם חלק ניכר מדבריו בעניין זה, גם אם לא עם המסקנות הנגזרות מהם.

אני לא מתיימר, וגם אין לי הכישורים המתאימים, להתווכח עם טענותיו העובדתיות של זנד. יבואו היסטוריונים ויצדיקו או יתקפו אותו. מה שכן אפשר לומר על הספר, הוא שככל שזנד הולך ומתקרב להווה, הסיפור ההיסטורי שלו מלא יותר ומשכנע יותר. ולהיפך, ככך שהוא מרחיק לעבר, כך הטיעון שלו דליל וקלוש יותר. לאו דווקא לא נכון, אבל החלט פחות משכנע.

כך, בחלקיו הטובים של הספר זנד מספר על תפקידה של האימפריה הבריטית בהחזרת או בהבאת היהודים לארץ ישראל/פלסטינה, או מתאר את המטמורפוזה של המושג "ארץ ישראל" ממחוז כיסופים דתי ורוחני, לנחלה פיזית לאומית.

לעומת זאת, התעקשותו של זנד ללכת להיסטוריה הרחוקה של ראשית הדת היהודית לא מסייעת לטיעונו, אלא דווקא מחלישה אותו. יכול היה להסתפק ולומר שהמושג "ארץ ישראל" אינו קיים במקרא (גם אם גבולותיה של הארץ מסומנים), ומופיע לראשונה, רק לאחר חורבן בית המקדש, במשנה ובתלמוד. אך כדי לתת תוקף לטיעונו על ההמצאה המודרנית של המושג "ארץ ישראל", משום מה נזקק זנד לטעון שהמקרא נכתב על ידי מהגרים, בני האליטה הבבלית, אשר נמלטו לכנען בתקופת הבית הראשון.

אני לא מבין את הצורך בכך. נניח שהמקרא נכתב דווקא על ידי יושבי ארץ כנען מימים ימימה, האם הדבר מחליש את טענותיו של זנד? האם באמת יש בכך הצדקה לפעולות הנישול של המפעל הציוני.?

במקום להתמקד באופן שבו המושג "ארץ ישראל" משמש לדחיקת התושבים הפלסטינים של כברת האדמה שבין הים לירדן, מקוריים או לא מקוריים, וכיצד הוא מכשיל את המפעל הלאומי-תרבותי שנוצר כאן, נכנס זנד לויכוח מי היה כאן קודם. לכאורה זוהי קריאה חתרנית, אבל בעצם הוא מקבל עליו את כללי המשחק שלפיהם מי שהיה כאן קודם, מנצח.

זהו פונדמנטליזם נאיבי, שאינו כל כך רחוק מצורת הטיעון של חלקים בימין הישראלי. אלו הסבורים שמציאת מטבע מימי דוד המלך מצדיקה את נישולם של תושבי סילואן. הדיון הקיומי והמוסרי מידרדר למריבת ילדים, מי היה כאן קודם, שעליה התשובה היחידה היא "יחלוקו".

באחרית הדבר של הספר, "על כפר כמשל וזיכרון כנמשל" כותב זנד בקיצור את ההיסטוריה של אל שייח' מואניס, הכפר שעל אדמותיו יושבת אוניברסיטת תל אביב. "מקום עבודתי כמו גם דירתי שוכנים על חורבותיו ואדמותיו של כפר ערבי שחייו דממו ב-30 במרס 1948".

זנד מספר מה קרה לכפר, ופורט את מפעלי הזיכרון עומדים על אדמותיו: "מוזיאון ארץ ישראל", "מוזיאון הפלמ"ח", "המוזיאון הישראלי במרכז רבין" ו"מוזיאון העם היהודי – בית התפוצות". על אלה הוא מבקש להוסיף מוזיאון נוסף, ולהפוך את מועדון הסגל של האוניברסיטה, הבית הירוק, למוזיאון המתעד את "גורלם של פליטי המרחב הטריטוריאלי של נפת יאפא הישנה".

במידה מסוימת, אחרית הדבר עומדת בניגוד לחלקיו האחרים של הספר. הדרך לתיקון היסטורי, כך אפשר להבין, אינה עוברת דרך המעטת ערכם של המיתוסים המשותפים, בדיוניים או אמיתיים, אלא באמצעות העשרת החוויה ההיסטורית והגיאוגרפית. לא העמדת 'נרטיב' אחד מול 'נרטיב' אחר (זנד עצמו אומר שאין בכוונתו להרוס את אוניברסיטת תל אביב אלא להקים יד זיכרון לתושבי אל שייח' מואניס). ככל שהסיפור עשיר ומלא יותר, וככל שהוא פתוח ליותר אפשרויות, כך הוא חזק יותר. העשרה ועיבוי, ולא דילול ומיעוט. קיום משותף ולא הפרדה שוללת.

מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל; שלמה זנד; כנרת, זמורה-ביתן; 320 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-26 באפריל, 2012.