המספר ב"המחברת הגדולה" מאת אגוטה קריסטוף, שיוצא כעת בהוצאה מחודשת בעברית, הם מספרים. צמד תאומים ששמם לא נודע – בספר אין שמות, לא לבני אדם לא למקומות ולא למדינות – מספרים את קורותיהם בגוף ראשון רבים. הזהות היחידה-הכפולה היא רק אחת מחידות הספר.

מתוך הספר ניתן להבין, אף שהדבר לא נאמר במפורש, שהוא מתרחש בארץ מזרח אירופית, כנראה הונגריה, בזמן מלחמת העולם השנייה. המספרים מופקדים על ידי אמם אצל סבתם, אישה כפרית, שמעולם לא ראתה אותם, ושכנראה הרעילה את בעלה למוות.

הילדים, שסבתם מכה אותם ומכנה אותם בכינויי גנאי, מחליטים לחשל את עצמם – פיזית ונפשית. הם מרגילים את עצמם לכאב, מתרגלים צום וחוסר תנועה. מעליבים זה את זה כדי להתרגל לא להיעלב. הם מחזקים את הסימביוזה ביניהם באמצעות תרגול עיוורות וחרשות – האחד מתנהג כעיוור והשני כחירש. הם מתרגלים קיבוץ נדבות, ולאחר מכן משליכים את כל מה שקיבצו, אבל "את הליטוף בשערנו אי אפשר לזרוק".

לא פחות חשוב, התאומים נכנסים למשטר לימודים, שעיקרו הוא תרגול של כתיבה מדויקת.

"יש לנו כלל פשוט ביותר: החיבור צריך להיות אמיתי. עלינו לתאר מה שקיים, מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו שומעים, מה שאנחנו עושים. למשל, אסור לכתוב ‘סבתא דומה למכשפה’; אבל מותר לכתוב ‘אנשים קוראים לסבתא מכשפה’. וכך גם, אין אנחנו כותבים ‘השרת חביב’, אין זו אמת, כי ייתכן שהשרת מסוגל למעשי רשע. נכתוב אפוא פשוט ‘השרת נותן לנו שמיכות’. המילים שמגדירות רגשות מעורפלות מאוד, מוטב להימנע מן השימוש בהן ולהסתפק בתיאור החפצים, יצירי האנוש ועצמך, כלומר בתיאור נאמן של העובדות".

השאיפה הזו מזכירה את הפוזיטיביזם הלוגי, האסכולה הפילוסופית שטענה שרק קביעות המבוססות על תצפיות החושים הן בעלות משמעות. במובן מסוים, הספר כולו הוא תרגיל בפוזיטיביזם לוגי.

"המחברת הגדולה" רצופה במעשי מין ואלימות. פדופיליה, מין עם חיות, מזוכיזם, רציחות וגם מחנות הריכוז וצעדות המוות מוזכרים כמעט כבדרך אגב. האם התיאור היבש של מעשי הזוועה נועד להגביר את אפקט הזעזוע? אני סבור שלא. הכתיבה היבשה היא אחד הדברים היחידים שניתן להם הסבר בספר. המילים שמגדירות רגשות מעורפלות ודו משמעיות, ואי אפשר אפילו לומר בוודאות אם אדם הוא רע או טוב. אין מקום לסנטימנטליות, הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לתאר את העובדות.

יש מי שיגידו שהספר אינו אנושי, ואולי פורנוגרפי. זו לא טענה שאפשר לפטור בקלות. אבל האם כתיבה סנטימנטלית היתה הופכת את הספר ל’אנושי’ יותר? לפחות פורנוגרפי? במילים אחרות, האם הבעיה היא המעשים המתוארים או האופן שבו הם מתוארים – נקי וללא רגשות.

ההימנעות מרגשנות והשאיפה לדיוק נכונה לא רק ביחס לשפת הספר, אלא בעיקר ביחס למעשי התאומים עצמם. לעתים הם נדמים מלאי נדיבות ולעתים הם נראים אכזריים ללא גבול. אבל הם לא כאלה ולא כאלה. מה שמדריך את מעשיהם היא אתיקה, אבל זו אתיקה מוזרה – נטולת סנטימנטליות.

בני האדם הם מלאי סתירות, ובהיעדר הסבר פסיכולוגי מעשיהם מבלבלים אותנו. הספר תוקף את עצם השאלה האם בני אדם טובים או רעים. המשרתת הטובה לועגת לפליט יהודי (ולכן עליה למות). הכומר הפדופיל מתקן את דרכיו. על בת הדודה צריך לשמור אבל אסור לה לפגוע בפרטיותם של התאומים.

מהתנהגותם של התאומים ברור שהם אינם מחוסרי רגשות. אלא שאלו לא נקיים ומדויקים מספיק ולכן אי אפשר לכתוב אותם. אפילו כאשר המילים נטולות רגשות הן לא מדויקות מספיק. סבתם של התאומים מקללת ומכה אותם, אבל מהתנהגותה ברור שהיא גם אוהבת אותם ודואגת להם. בניגוד לכל אנשי העיירה, היא היחידה שדואגת ליהודים הצועדים בצעדת המוות, ומאכילה אותם בתפוחים מפרי עצי גנה, אבל היא לא מוכנה להודות שעשתה משהו לא אנוכי.

המוסר של התאומים הוא עשיית מה שיש לעשות. לעתים רחוקות הם מסבירים את מעשיהם. אחת הפעמים הנדירות היא לאחר שהם מסייעים לעריק מהצבא. העריק מודה להם על חביבותם, והם אומרים לו "לא התכוונו להיות חביבים. הבאנו לך את הדברים האלה כי לא היית מסתדר בלעדיהם. זה הכול". "האתיקה אינה מניחה שיבטאו אותה", טען לודוויג ויטגנשטיין במאמר לוגי-פילוסופי.

זוהי אתיקה לא סנטימנטלית. רגע אחד הם יכולים להסתכן כדי לסייע לאדם אחר, וברגע אחר להרוג את מי שעשה עוול.

הרמב"ם בפירושו לחטא אדם הראשון, טוען שמשמעות אכילת פרי עץ הדעת היא החלפת מושגי האמת והשקר המוחלטים, במושגי הטוב והרע היחסיים. בעולם שבו יש רק אמת ושקר, אומר הרמב"ם, אין בושה, והאדם מסתובב ערום. אין בושה במין ואין בושה בכלל.

"המחברת הגדולה" היא שילוב בין גן העדן והגיהנום. ילדים נטולי בושה, העושים מה שצריך לעשות בתוך גיהנום עלי אדמות, עולם שבו בני אדם הורגים זה את זה ומתעללים זה בזה. בגן עדן כזה הם פועלים כאלהים.

הפרק האחרון של הספר הוא חידה גמורה. לא אגלה מה קורה שם, אבל אומר שמצד אחד לא ניתן להסביר את מה שעושים שם התאומים, ומצד שני זה הסוף היחיד האפשרי. לא כל דבר ניתן להסבר, ואולי שום דבר לא ניתן להסבר, גירוש מגן עדן הוא אולי ההסבר היחיד.

המחברת הגדולה; אגוטה קריסטוף; מצרפתית: נורית פסטרנק; הוצאת כתר; 181 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-5 באפריל, 2012.

נגישות