התחושה העיקרית שעברה בי כשקראתי את "נערות למופת "היתה של החמצה. הנה ספר עם חומרים נהדרים ומישהי שיש לה מה לומר, אבל הטיפול בחומרים לא מספק ורחוק מלהיות ממצה. חבל, אמרתי לעצמי, אולי אכתוב על הספר הבא שלה.
ובכל זאת, המשכתי לקרוא. כי למרות חולשותיו, ב"נערות למופת" יש מספיק עניין ואפילו חשיבות. יותר מזה, ככל שאני חושב על "נערות למופת" יותר, אני נוטה לחבב אותו יותר, ואולי להבין מה המחברת, שהרה בלאו, רצתה לומר.
הגיבורה והמספרת של "נערות למופת" היא חוה קלר, נערת אולפנה דתית בבני ברק של שנות ה-80. המילים בני ברק מעלות על הדעת קהילה חרדית סגורה ואדוקה, אך כפי שחוה קלר מבהירה כבר בפתיחת הספר, בני ברק אינה ירושלים וגם לא ורשה. היא דומה לתל אביב – "שתי ערים תזזיתיות ומעשיות, הבוהקות ממרץ ושפעת חיים".
חוה אינה חרדית, היא משתייכת לקהילת הכיפות הסרוגות, שמספרן ברחובות בני ברק הולך ופוחת. אמה של חוה מתה מספר ימים לאחר לידתה, בנסיבות שעד סוף הספר לא מתבררות די צורכן. איש לא יודע מיהו אביה, והיא גדלה אצל דודה ודודתה, אבנר ומרים.
מוקד הספר הוא האגדה על צ"ג הבתולות מקראקוב, שהעדיפו למות ולא להיאנס על ידי הנאצים. גן המשחקים האהוב על חוה הוא הגן הקרוי על שם 93 הנערות. מילדות היא מכירה את הסיפור בעל פה, וכעת היא וחברותיה עומדות להעלות הצגה המבוססת על המעשייה האמיתית, ובה חוה תופיע בתפקיד הראשי, כחיה פלדמן, שצוואתה היא העדות היחידה, ואולי המפוברקת, למה שקרה.
הציר, שהעלילה נעה לאורכו הוא ההכנות להצגה ומאבקה של חוה על מקומה בחברת הבנות. מצד אחד היא מנסה להתקרב למלכת הכיתה, מיכל לוין, ומצד שני נמצאת חברת הילדות שלה, ריקי. ההיסטוריה, כמובן, חוזרת על עצמה. בפעם הראשונה כטרגדיה, וגם בפעם השניה, אנו יכולים לנחש שמשהו רע יתרחש.
במקביל לסיפור ההווה, כתבה שהרה בלאו את הצוואה האמיתית של חיה פלדמן. לא זו שנכתבה על ידה, אלא זו שהיתה כותבת לו יכלה לכתוב את האמת.
ככל שהספר מתקדם, מתגלים עוד פרטים על העבר, וגם ההווה מסתבך והולך. אנו למדים שזו לא הפעם הראשונה שהצגה כזו עולה על בימת האולפנה. בפעם הקודמת היתה זו אמה של חוה שעמדה לשחק את חיה פלדמן, אבל למרבה הזעזוע, היא נכנסה להריון, וברור שלא היתה יכולה לשחק את הגיבורה הטהורה שהעדיפה למות ולא להיטמא. חברתה הטובה, חני גרוס, היתה צריכה להחליף אותה, אבל היא נעלמה וגורלה לא נודע.
החולשה העיקרית של הספר היא לשונה של המספרת. שפתה של בלאו קישוטית ודרמטית מדי. לדוגמא, "שישה זוגות עיניים בורקות בסקרנות מתוך שלושת הפרצופים המוכרים". ובכן, בשלושה פרצופים יש שלושה זוגות עיניים, או שש עיניים. טעויות כאלו אינן דבר נדיר, אבל לטעמי הן מעידות על רצון להעצים את הרושם (שישה ולא שלושה) בלי לוותר על ה"ספרותיות" ("זוג עיניים" נשמע הרבה יותר טוב מ"סתם עיניים").
אבל הלשון הדרמטית אינה הבעיה העיקרית. שורש הבעיה הוא הקול המספר. לא ברור האם חוה כותבת כמבוגרת שיודעת כיום מה שלא הבינה אז, כנערה בעלת מודעות מפותחת, כמבוגרת הרומזת לנו בין השורות את מה שאנו צריכים להבין בעצמנו או כנערה תמימה.
בלאו רומזת במקום שבו היא צריכה לחשוף, וגלויה במקום שבו עדיף לרמוז. למשל, היא סומכת עלינו הקוראים שנבין בין השורות שמה שמוצג כמערכת יחסים רומנטית בין גבר מבוגר לנערה אינו אלא ניצול במקרה הטוב ואונס במקרה הרע.
החולשה הפואטית של הספר – חוסר היציבות של קול המספרת – אינה רק בעיה אסתטית. היא פוגמת גם במה שהמחברת רוצה לומר. לא ברור כיצד לפרש את דברי המספרת, האם היא מדברת בקולה של מבוגרת הרומזת על פשעי הגברים, ומצפה מאיתנו להבין אותם, או כנערה שלא מבינה עד הסוף את פשרן של מערכות היחסים הנצלניות בין גברים מבוגרים לנערות.
בלאו מנסה לטפל בכנות ובאומץ במיתוס הדתי, אבל במהלך הספר נדמה כי לה עצמה לא ברור מה היא רוצה לומר. לפעמים נראה שהיא אומרת כמעט דבר והיפוכו, שלמיתוסים יש ממשות שאינה תלויה באמת ההיסטורית, ושאם חפצי חיים אנחנו, עלינו להימלט מהמיתוסים ולמחוק את זכרם.
לעתים נראה שהיא מתייחסת בסלחנות למעשי הגברים, ותולה את האשמה במין הנשי. לאמיתו של דבר, בלאו אומרת דבר די ברור: הגברים הם המנצלים והאונסים, אבל הנשים משתפות איתן פעולה – מתאבדות או רוצחות את מי שלא עומדת בתקן. זו טענה מורכבת ומעניינת, אבל היא אינה מוצגת באופן בהיר מספיק.
מה שנדמה במהלך הספר כחולשה תמטית – מספרת שלא יודעת מה היא רוצה לומר, הוא בעצם חולשה פואטית – קול מספרת שאינו ברור וצלול מספיק. חבל, כי לשהרה בלאו יש מה לומר על מורשת הצניעות הרצחנית של העם היהודי.
נערות למופת; שהרה בלאו; זמורה-ביתן; 253 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-29 במארס, 2012.
זהירות – ספוילר לפניך
מיכל מנוצלת על ידי אביה של אודליה ונענשת על כך על ידי מי שמיצגת את מורשת הצניעות של עם ישראל – דודה מינדה. לכך התכוונתי כשכתבתי שלטענתה של בלאו, גברים הם המטרידים והאונסים והנשים משתפות פעולה – מתאבדות (כמו צ"ג הבתולות) או רוצחות (כמו מינדה).
בעיה נוספת בספר שלא יכולתי להתייחס אליה בעיתון מטעמי ספוילר היא שהדיכוי שמבצעות מחנכות ההווה (הגברת לוריא למשל) בשם העבר, מחוויר מול הדיכוי שמבצע העבר עצמו. השאלה מי מבצע את הרצח אינה רק פתרון עלילתי אלא מהווה בחירה אדיאולוגית. העובדה שהרוצחת אינה מנהלת האולפנה (או אדון שפיגל), אלא ניצולת השואה עצמה, פוגעת במה שבלאו רוצה לומר. בסופו של דבר, הפשע לא עובר מדור לדור. הרוצחת היא ניצולת השואה, ולא מי שמדבר בשם קדושות השואה.
