על כריכתו האחורית של "האיש שלנו בהוואנה" כתוב שהוא "אחת המעשיות המשעשעות" של גראהם גרין. הניסוח הזה עלול להטעות, שכן הספר הזה הוא הרבה יותר ממעשייה משעשעת.
מיסטר וורמולד, שאף אחד לא קורא לו ג'ים, הוא סוכן שואבי אבק החי בקובה שלפני מהפכת קסטרו. אשתו עזבה אותו לטובת אמריקאי, לא לפני שהתחייב בפניה שיעניק לבתם חינוך קתולי. הבת, מילי, מתקרבת ליום הולדתה ה-17, ואורח חייה מאיים לרושש את וורמולד, שאינו מבין למה חברת שואבי האבק מתעקשת לכנות את מכשיריה בשמות כמו "אטומי" שבבירור לא מושכים לקוחות.
אל התמונה נכנס שירות הביון הבריטי, שמגיש לוורמולד הצעה שלא ניתן לסרב לה – להיות האיש שלנו בהוואנה – לרגל עבור הוד מלכותה. וורמולד, הזקוק לכסף, מסכים להצעה. כיוון שאינו מבין דבר וחצי דבר בריגול, הוא פועל בהתאם לעצתו של חברו, ד"ר הסלבאכר, וממציא סוכני משנה – טייס אלכוהוליסט, חשפנית ומהנדס בעל קשרים בצמרת הממשל – ומידע סודי שלא היה ולא נברא. בקיצור, הוא הופך לסופר.
"כשמילי חזרה הביתה באותו ערב, הוא עדיין היה עסוק בכתיבת הדוח הראשון שלו. 'מה אתה עושה אבא?' 'צעדים ראשונים בקריירה חדשה'. 'אתה הולך להיות סופר' 'כן, מחבר סיפורים דמיוניים'".
וורמולד מגלה בעצמו כשרון שלא ידע על קיומו – כישרונו של הבדאי. "וורמולד נדהם מהזריזות שבה הצליח לענות על כל תשובה בנוגע לדמויותיו. נדמה כאילו הן חיות על סף תודעתו – היה עליו רק להעלות אור והן הופיעו לפניו, קפואות באיזו פעולה אופיינית. זמן קצר לאחר שביאטריס הגיעה חגג ראול את יום הולדתו והיא הציעה שייתנו לו ארגז שמפניה.'הוא לא ייגע בזה', אמר וורמולד, בלי לדעת מדוע, 'הוא סובל מצרבות. אם הוא שותה שמפניה, זה עושה לו פריחה'. לפעמים נבהל מהמידה שבה צמחו האנשים הללו בחושך בלי ידיעתו. היו רגעים שבהם חשב שהיה לו קל יותר לו היה מגייס סוכנים אמיתיים".
ואז מתברר שבאמת היה לוורמולד קל יותר לו היה מגייס סוכנים אמיתיים, כי הסיפורים שהמציא קמים לתחיה. מפעיליו מאמינים ששרטוטי חלקי שואבי האבק הם באמת נשק סודי שמפותח ביערות קובה, ומבקשים חומר נוסף. טייס בשם ראול נהרג בתאונת דרכים מסתורית, דירתו של ד"ר הסלבאכר נפרצת וחייו של וורמולד עצמו נמצאים בסכנה.
ואז, כאשר הסיפור הבדיוני הופך למציאות, מסבירה לו ביאטריס, העוזרת האישית שנשלחה מלונדון כדי לסייע לו, שהמציאות עצמה מתנהלת לפי הספרות. ביאטריס לא חושדת שהמידע שוורמולד שולח למפעיליו בדוי. הציניות שלה עמוקה יותר, היא מבינה שכולם פועלים על פי עלילות מדומיינות. לאחר הריגתו של ראול, אומרת ביאטריס לוורמולד. "חזרנו לעולם סיפורי המתח של עיתון לבני הנעורים. תודה לאל על מזלך הטוב. זה עלול היה להיות צהובון כמו ה'סאנדיי מירור'. בימינו העולם מחולק לתבניות לפי מגזינים נפוצים. בעלי יצא היישר ממגזין האינטלקטואלים. מה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו זה, מאיזה מגזין הם יצאו".
בתחילת הרשימה כתבתי ש"האיש שלנו בהוואנה" הוא יותר ממעשייה משעשעת, והסיבה לכך אינה רק היחס המורכב שהוא מציג בין בדיון למציאות. היא קשורה למקום העמוק שיש לשעשוע בספר. קל להסביר את הדברים באמצעות השוואה לספר אחר מז'אנר רומן הריגול הקומי –"מכירת חיסול" מאת יו לורי.
המספר ב"מכירת חיסול" הוא תומאס לאנג, חייל בריטי בדימוס, שנשכר כדי לחסל מיליונר אמריקאי. מצפונו אינו מניח לו לרצוח אדם תמים, והוא נלחם כדי לעשות את "הדבר הנכון". למרבה הצער, המלכודת הולכת וסוגרת עליו, ובאופן צפוי למדי למי שקרא רומן ריגול אחד או שניים, הוא מגלה שלא ניתן לבטוח באף אחד, ונדחף נגד רצונו למסע טרור ורצח.
העלילה המותחת שגרתית למדי, ומה שמעניק ל"מכירת חיסול" את חינו הוא ההומור של לורי. הספר מצחיק כבר מהעמוד הראשון, שבו המספר מתאר את הדרכים השונות לשבירת זרוע, ואז מגלה לנו שלא מדובר בסוגיה תיאורטית אלא בזרוע שלו העומדת להתנפץ בידי בריון אלים. זהו הטון המלווה את כל הספר. תומאס לאנג מספר על סוחרי נשק וגופי ביון שמארגנים מעשי טרור רק כדי ליצור שוק לכלי המלחמה המשוכללים שלהם, אבל עושה זאת תוך כדי ניסיון בלתי פוסק להצחיק. רוב הזמן הוא גם מצליח.
ישנו הבדל עקרוני בין ההומור בשני הספרים. ההומור ב"מכירת חיסול" הוא תוספת על גב העלילה. ניתן היה לכתוב את אותה עלילה בדיוק, בלי שבדל חיוך יופיע על שפתי הקורא. לעומת זאת, ההומור ב"האיש שלנו בהוואנה" הוא חלק בלתי נפרד מהשתלשלות האירועים. עלילת "האיש שלנו בהוואנה" היא בו זמנית מצחיקה מאוד ומפחידה מאוד. הגיחוך שבהשתלשלות האירועים אינו נופל מהאימה החש אדם שהמציא מרגלים כדי להרוויח כסף, ומגלה שמעשיו גזרו מוות על אדם אחר, והעמידו את חייו שלו ואת חיי בתו בסכנה.
הבדיחות ב"מכירת חיסול" נועדו להקל על הפחד, להרגיע אותנו, ולומר שבסך הכל מדובר בבידור. בניגוד לכך, מה שמצחיק אותנו ב"האיש שלנו בהוואנה" הוא בדיוק אותו דבר שמטיל עלינו פחד.
מקריות האימה העולה מתוך דפי "האיש שלנו בהוואנה", קרובה הרבה יותר לאמת ולחייהם של רוב האנשים מאשר תיאוריות הקונספירציה המורכבות של לורי. גרין המיטיב לתאר רוע (ב"ברייטון רוק" למשל) אומר שאין צורך ברוע כדי שאנשים ימותו. די במעשים סתמיים כמו סימון חלון בגלוית תיירים. מצחיק.
האיש שלנו בהוואנה; גראהם גרין; מאנגלית: יואב כ"ץ; פן הוצאה לאור, ידיעות אחרונות; 287 עמודים
מכירת חיסול; יו לורי; מאנגלית: יעל אכמון; עם עובד; 430 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור ה”ספרות” של “עכבר העיר” ב-15 במארס, 2012.
גריהם גרין ענק והאיש שלנו בהוונה הוא בין הטובים שלו (וגם קונסול של כבוד וגם האמריקאי השקט, ששלושתם בעלי אמירה פוליטית מובהקת ואלגנטית)
אני כל כך שמחה שעשית את האבחנה בין סוגי ההומור של שני הספרים האלו. וזה מדוייק לגמרי לגבי ההומור (שבעיני מאולץ מאוד ומתחכם של יו לורי).
מאוד לא התפעלתי מיו לורי ולדפים האחרונים הגעתי ממש בזחילה ):