כיצד אפשר לעבד קלאסיקה בלי להרוס אותה? שלושה ספרים נהדרים שיצאו השנה נוקטים, כל אחד, גישה שונה ומראים שיש יותר מדרך אחת לענות על השאלה הזו.

הספר הראשון, "האגדות שלנו – אוצר האגדה העברית לילדים" מאת שהם סמיט, הולך בעקבות "ספר האגדה" לביאליק ורבניצקי, ומביא מבחר מאגדות חז"ל, בעברית מודרנית אך לא פשטנית. לשונו של ספר האגדה כבר אינה נגישה לקוראים בני ימינו, ובעיקר לילדים בני ימינו, כותבת סמיט בהקדמה היפה לספר, ולכן עלה הצורך בספר אגדות עבריות שכתוב בעברית בת ימינו.

סמיט בחרה אגדות, מדרשים ומשלי חז"ל, ותירגמה אותם יפה לעברית. אבל היא לא הסתפקה בכך. מעשה הפרשנות של סמיט חשוב לא פחות ממעשה העיבוד. פרשנותה מתבטאת בכמה דרכים – בבחירת האגדות, בניסוח ובעיקר בתוספת המבורכת של הערות בצד האגדות.

חלק מההערות, הן הרחבות פרשניות פשוטות של הטקסט. למשל, מהי הסנהדרין וכיצד נראתה התיבה. ההערות המשמעותיות יותר הן דיונים זעירים על האגדה. לדוגמא, על האגדה הפותחת את הספר, מעירה סמיט שאין צורך להיות אדם מאמין כדי לראות את יופיה של ההוכחה של ר’ עקיבא לקיומו של בורא, ושאפשר להתייחס אליה גם כסיפור על היחס בין יוצר ליצירה. לצד האגדות על סיפור המבול מזכירה סמיט את סיפורי המבול המקבילים במיתוס הבבלי, ומגדל בבל משמש אותה לדיון בשאיפה האנושית המוגזמת לגדולה, בהחומה הסינית ובמושג ההיבריס היווני.

ככל שראיתי, סמיט אינה מחסירה מהנוסח המקורי, ולעתים אף מחזירה פרטים שהושמטו על ידי ביאליק. למשל, רגליה השעירות של מלכת שבא, האומרת לשלמה ש"שער רגליים הוא ענין של טעם ואופנה".

סמיט לא משנה את הטקסט ולא אונסת אותו להיות מה שאינו, ובכל זאת מראה את היופי ואת הרלוונטיות שלו. היא הבינה שאגדות חז"ל יכולות להיות האגדות "שלנו", רק אם הן דבר חי ונושם, וכמו הפרשנים המלווים את ספרי המקרא והתלמוד, גם הערותיה מוסיפות רלווטיות לאגדות, מבלי להתחייב לטענות שמובעות בהן, ומבלי לכפות עליהן את עמדותיה שלה.

עיבוד נוסף הוא "עלילות איננה-אישתר בשאול" מאת הסופרת, החוקרת והמשוררת, ש. שפרה, שהלכה לעולמה לפני פחות מחודש. זהו ספר הילדים השלישי ששפרה עיבדה מתוך המיתוס המסופוטמי, וכמו בספרים הקודמים – "עלילות גלגמש" ו"עלילות אנזו הנשר הגדול" – גם במקרה הזה היא הצליחה לכתוב ספר שילדים יכולם לקרוא ולהבין, בלי לוותר על ההיבט המיתי של הסיפור המקורי. "עלילות איננה-אישתר בשאול" מספר על מסעה של איננה-אישתר, האלה שהעניקה את שמה לאסתר המלכה, לכיבוש השאול. איננה-אישתר מצליחה להיכנס לשאול, אך לא מצליחה לצאת, עד שהמשרתת הנאמנה נינשובור והאל אנכי, מצילים אותה במחיר כבד.

שלא כמו ב"האגדות שלנו", הטקסט המקורי של הסיפור אינו נגיש לרוב המוחלט של הקוראים. יתר על כן, הוא לא קיים. עלילות איננה-אישתר בשאול אינו ספר מתורגם מהסיבה הפשוטה שאין ספר כזה. הסיפור מחובר מכמה מקורות, וכדברי ש. שפרה "סופו של סיפור ירידת איננה-אישתר לשאול לא נותר שלם". כדי לגשר על הפער בין המיתוס הקדום והלא שלם, המציאה ש. שפרה, כבר בספרים הקודמים, את קרדי-נרגל, סופר המלך אשורבניפל. קרדי-נרגל מספר למלך אשור את המיתוסים כפי שהם כתובים על לוחות החומר, ואת סופו של הסיפור הוא משלים "על פי סיומים של יצירות אחרות, שבכולן היו הגיבורים הראשיים איננה-אישתר, אלת האהבה ומלחמה, דומוזי-תמוז, אהובה וגשתיננה אחותו". יצירת דמותו של קרדי-נרגל אפשרה לשפרה להשלים פערים, ולקרב את הקוראים לעולמם של מי שחיברו את המיתוסים האלה. אנו קוראים את הסיפור ויכולים לדמיין שאנו בחצרו של המלך האשורי, מאזינים לקרדי-נרגל החוזר על המיתוס העתיק.

שקספיר מציג אתגר מסוג אחר לגמרי. מחזותיו נמצאים ומועלים על במות בכל מקום, וגם תרגומים אינם חסרים. אבל כפי שכותבת טל ניצן בהקדמה לספר, הסיכוי שמישהו יקרא מחזה של שקספיר קטן מאד, ולשם כך יש צורך ב"עיבוד סיפורי עדכני".

העיבוד של ניצן נעשה מתוך שאיפה "לעורר חשק וסקרנות לצפות במחזות עצמם – שהצפייה בהם תמיד מענגת יותר כשמכירים את הסיפור מראש – ומי יודע, אולי גם לקרוא בהן לאחר מכן". אבל איך אפשר לתרגם את שקספיר בלי להחליף אותו? הפתרון רמוז בשם שניצן בחרה לספר – "שקספיר לפני השינה".

הסיפור לפני השינה אינו כבול לנוסח קבוע. האב המספר לבתו את "זהבה ושלושת הדובים" או את "כיפה אדומה" אינו קורא מתוך ספר (אני מקווה). הוא מספר את העלילה כפי שהוא זוכר אותה. הוא יכול להאריך או לקצר, להוסיף תיאורים או לספר בקצרה, אבל הוא לא ישמיט את משפטי המפתח "מי אכל את הדייסה שלי?" או "למה יש לך אוזניים גדולות כל כך?". הוא אינו חוזר על נוסח קבוע אלא מבצע את הסיפור לפי דרכו.

כך גם "שקספיר לפני השינה". ניצן מוסרת את קווי העלילה הכלליים של 14 מחזות, מדי פעם מתמקדת במונולוג מפורסם כמו "להיות או לא להיות", או חוזרת על המשפטים המפורסמים ("גם אתה, ברוטוס?"). כאשר קוראים את הסיפורים מבינים שזה לא הדבר עצמו, שהסיפור אינו שקספיר. אבל לא משום שניצן נכשלה בעיבוד המחזות, או משום ששפתה לא רהוטה, אלא, כך נראה לי, כיוון זה בדיוק מה שהיא ניסתה ליצור – לא תחליף, כי אם מורה דרך לשקספיר.

האגדות שלנו – אוצר האגדה העברית לילדים; שהם סמיט; הוצאת דביר; 128 עמודים

עלילות איננה-אישתר בשאול; ש. שפרה; הוצאת עם עובד; 74 עמודים

שקספיר לפני השינה – 14 המחזוות הגדולים בקיצור ובצורת סיפור; טל ניצן; אחוזת בית; 199 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-1 במארס, 2012.

נגישות