"שתיים" מאת מיטל שרון הוא ספר עם תעלול, אבל כמו כל תעלול טוב, התעלול הזה כל כך גלוי שקל להתעלם ממנו ולא לשים אליו לב.
"שתיים" מורכב משני מונולוגים של שתי בנות זוג, אפרת ויעל. חלקו הראשון של הספר הוא המונולוג של אפרת, המורכב מ-20 פרקים, ואחריו מופיעה גרסתה של יעל בפרק אחד רצוף ונטול הפסקות.
זה סיפור אהבה, אבל "שתיים" מספר בעיקר על הסדקים, על הזמן שבו הרומן מאיים להתפרק – בגלל ההיסטריה של אפרת או בגלל הצורך של יעל בחוויות חדשות. "שתיים" מתאר את האהבה בין השתיים באמצעות סיפור החללים שקיימים בתוכה. דרך הרצון לברוח ולהיות מישהי אחרת.
אנו פוגשים באפרת כאשר היא נמצאת (שוב) במשבר. היא רבה עם אחותה. אהובתה שכבה עם שותפתה לעבודה, והחיים אינם מאירים לה פנים. כדי לעודד אותה, יעל מזמינה אותה לבלות שבוע בברלין, בעיר שבה גדלה. אבל ההזמנה הזו מעוררת באפרת גל נוסף של חששות היסטריים – האם הזוגיות שלהן תחזיק מעמד שבוע בעיר זרה, כיצד יקבלו אותה הוריה של יעל, ובעיקר מה יתרחש במפגש עם אתל, האקסית של יעל.
אתל היא האידאל הבלתי ניתן למימוש של אפרת. בחורה ברלינאית מגניבה ונטולת מודעות עצמית – לפחות בעיניה של אפרת. את קולה של אתל אנו לא שומעים. כדי להתגבר על הקושי, יעל מציעה לאפרת משחק – להיות אתל למשך שבוע, ולמרות טענותיה, את המשחק הזה אפרת משחקת יותר מדי טוב.
חלקו השני של הספר, המונולוג של יעל, נפתח כשנה לאחר הביקור בברלין, ובו אנו שומעים לראשונה את הצד של יעל. אבל הקריאה במונולוג של יעל אינה קריאה נקייה. כיוון שדמותה כבר עוצבה בראשנו על ידי המונולוג של אפרת, וזהו התעלול הספרותי שהזכרתי. כל אחד מהמונולוגים יכול לעמוד כסיפור בפני עצמו, וכל אחד מהם מתפרש אחרת מעצם העמדתו של הסיפור השני לצידו. הדבר נכון במיוחד ביחס ליעל, שמספרת בעיקר על העבר, על אירועים שקדמו לפגישתה עם אפרת, אבל אנו כבר רואים אותה דרך עיניה של אפרת.
יעל, כפי שהיא מצטיירת בדבריה של אפרת, היא בחורה קלילה שרק מחפשת ליהנות. מישהי שללא כל נקיפות מצפון יכולה לקום בכל רגע ולעזוב את אהובתה. אבל אם אנו מניחים לעצמנו לקרוא את הסיפור השני, כמו שהוא, בלי להיות משוחדים על ידי תודעתה של אפרת, נגלה דמות אחרת. אפרת מספרת מחשבות ויעל מספרת זכרונות. דרכה לחשוב את העולם שונה משל אפרת, אבל אין פירוש הדבר שהיא פחות מודעת לעצמה ולסובבים אותה, או שפחות אכפת לה מהם.
באנגלית נקרא הספר "להיות אתל", ולאתל יש תפקיד חשוב בסיפור. היא האדם השלישי, הבלתי מושג, מושא להערצה ולדחייה. אפרת משליכה על יעל את דמותה של אתל, אבל משחקת בעצמה בלהיות אתל. אתל שהיא מין אידיאל של חוסר מודעות וחיים טבעיים – אידיאל שכמובן אין לו כל אחיזה במציאות.
במובן מסוים, גם יעל וגם אפרת מנסות להימלט מאפרת. אפרת באמצעות התחפשות לאתל, ויעל בורחת לברלין ומנסה להימנע מלחשוב עליה. אבל, בדרכה, אפרת כופה את עצמה על יעל, הן בחיים והן בסיפור. יש משהו מחושב בהיסטריה של אפרת, בנואשות שלה. המונולוג שלה מסודר ומחולק לפרקים ולפסקאות. ודווקא המונולוג של יעל, המשתרע על פני זמנים ומקומות, כתוב ברצף אחד וללא הפוגה.
יעל כותבת את החללים שבין הסיפורים. מנסה למצוא לעצמה מקום בתוך הסיפור הדחוס של אפרת. אבל האם אנו מסוגלים לקרוא את המציאות דרך עיניה של יעל בלי שאפרת תציץ מעבר לכתף?
אחד הדברים היפים ב"שתיים" הוא שכשם שברור שיעל ואפרת אוהבות מאד זו את זו, כך ברור שלכל אחת מהן יש דימוי חלקי של השנייה, דימוי שקשור בעיקר בדימוי העצמי ובחסכים העצמיים. סיטואציה אחת בלבד מסופרת על ידי שתיהן. זה סיפור היכרותן ומעניין לראות כיצד כל אחת מהם מתארת את ההיכרות, ולמה היא מדמה את אהובתה – דימוי שנטבע כבר במפגש הראשון, ושממנו אי אפשר להשתחרר.
אם מקריאת הרשימה עולה בכם הרושם שאני נמצא בצד של יעל, יש בכך צדק מסוים. אבל "שתיים", וזו נקודה נוספת לזכותו, נמצא בצד של שתיהן. גם בצד של אפרת וגם בצד של יעל, וכך צריך גם לקרוא אותו. במבט כפול על אותה מציאות.
מילה אחת על הלסביות של גיבורות הרומן. לכאורה מתבקש להעיר על העניין הזה. לא בכל יום אנו פוגשים רומן לסבי, בטח לא בספרות העברית. אבל הוא טבעי לגמרי. הלסביות כאן אינה עניין אידאולוגי אלא ספרותי. הבחירה ברומן לסבי היא דרכה של שרון לכתוב רומן דו קולי מנקודת מבט נשית. אם תרצו, גם זה תעלול ספרותי מוצלח.
מיטל שרון; שתיים; הוצאות חרגול ועם עובד; 222 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-2 בפברואר, 2012.
