טרילוגיית "משחקי הרעב", המסתיימת ב"עורבני חקיין", היא הרבה יותר מסדרת פנטזיה לנוער. זהו משל מדמם על תרבות הריאליטי, המשתמשת בבני אדם, סוחטת את רגשותיהם ומציגה אותם ספומבי רק כדי להשליכם ולקחת את הבא בתור. לכאורה. למעשה, טרילוגיית "משחקי הרעב" היא פורנוגרפיה רגשית.
כמעט ואין מעשה זוועה שלא מתואר בסדרה, והכל כדי לסחוט עוד מעט רגש מהקוראים. רצח המוני, בחירה בלתי אפשרית בין אהובים, דילמות קורעות קרביים וטרגדיות משפחתיות הם המרכיבים העיקריים של הסדרה הזו, והם משובצים בתוך מסגרת של תוכנית ריאליטי רצחנית המורכבת מסדרה בלתי פוסקת של קרבות, שהגיבורה, קטניס, נכנסה אליהם, כמעט בעל כורחה.
בספרים הקודמים בסדרה התוודענו לקטניס, נערה בת 16 שחיה בעולם פוסט אפוקליפטי. במדינת פאנם, שהוקמה על חורבות ארצות הברית, שולט משטר עריצות. כדי לחגוג את עוצמת המשטר ולהטיל אימה על אזרחי המדינה, מאלץ המשטר השוכן בקפיטול את תושבי 12 מחוזות המדינה לשלוח אחת לשנה נער ונערה למשחקי הרעב – משחק הישרדות טלוויזיוני. מדובר באמת במשחק הישרדות. על המתמודדים במשחק להתמודד לא רק עם הסכנות האורבות בזירה, אלא גם אחד נגד השני, ולצוד זה את זה עד שרק אחד יישאר.
בכרך הראשון הצליחה קטניס לאלץ את אנשי הקפיטול המרושעים להשאיר בחיים לא רק אותה אלא גם את בן זוגה למשחק, פיטה, בן האופה שפעם הציל אותה מרעב. קטניס העמידה פנים שהם זוג נאהבים, ושאם לא ישאירו את שניהם בחייהם, הם יתאבדו מול המצלמות..
בספר השני למדנו שהצלחתה של קטניס במשחקי הרעב הראשונים עוררה את זיק המרד ב-12 מחוזות פאנם וכדי להעניש אותה היא נשלחת שוב למשחקי הרעב לסבב מיוחד שבו משתתפים מנצחי העבר. הפעם היא נדרשת לא רק לנצח אלא גם להעמיד פנים שהיא באמת מאוהבת בפיטה, ולא בבן זוגה האמיתי, גייל. בסוף הכרך השני חולצו קטניס ויריביה למשחק על ידי המורדים ממחוז 13 האבוד, שהחליט למרוד בגלוי נגד הקפיטול. מחוז הבית של קטניס, מחוז 12, הושמד על ידי הקפיטול.
הספר השלישי מתאר את המרד נגד הקפיטול, ותפקידה של קטניס מתמצה בהיותה סמל ההתנגדות, העורבני החקיין. לפי תוכניתה של נשיאת המחוז ה-13, קוין, צוותי טלויזיה של מחוז 13 יצלמו אותה נואמת בעד ההתנגדות וכך יפיחו עוז במורדים. אבל קטניס מסרבת להיות כלי משחק בידיה של קוין, ופועלת בצורה עצמאית, עצמאית מדי לטעמה של קוין.
עלילת "עורבני חקיין" היא החלשה מבין ספרי "משחקי הרעב", והסיבה לכך ברורה. כוח המשיכה של "משחקי הרעב" נובע מסדרה של מעשי סחטנות רגשית שהמחברת, סוזן קולינס, מעבירה את הקוראים. קל מאד ליצור דילמות רגשיות מפוברקות בזירה של משחק ריאליטי רצחני. הרבהיותר קשה לעשות את זה בזירה פתוחה, אבל סימכו על קולינס – גם "עורבני חקיין" רצוף סחיטות רגשיות.
משמעותי יותר מכך, לגנות או לשבח את עלילת "משחקי הרעב" יהיה דומה לניתוח העלילה של סרט פורנוגרפי.עלילת הספרים לא באמת משנה, כיוון שהיא לא יותר מתירוץ להצגה של עוד ועוד זוועות רגשיות. באותה עת, מסגרת הריאליטי מאפשרת ל קולינס, לנקות את ידיה מהעולם שיצרה ולומר שהיא בסך הכל מגנה את תרבות הריאליטי, ושהיא מעמידה מראה בפני התרבות בת זמננו.
לטענתה של קולינס, קוין מהמחוז ה-13 ראויה למוות בדיוק כמו סנואו, הנשיא המושחת והאכזרי של פאנם. בעיקר כיוון שגם היא הופכת את קטניס לכלי משחק, לדימוי טלוויזיוני בשירות המרד. קוין, כמו סנואו, מוכנה להרוג את האדם בשירות הדימוי. אכן, ביקורת כדורבנות. אבל האם קולינס עצמה טובה יותר? כל הדמויות ב"משחקי הרעב" אינן יותר מדימויים בשירות הפורנוגרפיה הרגשית. עולם הריאליטי שקולינס בנתה הוא בסך הכל תירוץ לאקשן רגשי זול.
ברשימה זו אחרוג ממנהגי ואכתוב ספוילר. קטניס נכנסה למשחקי הרעב לא בגלל ששמה עלה בגורל. היא החליפה את פרים, אחותה הצעירה בת ה-12, שלא היה לה שום סיכוי לשרוד. בסוף הספר השלישי נהרגת פרים כאשר היא מטפלת בילדים פצועים. מותה הוא חסר תכלית כיוון שהמלחמה כבר נגמרה, אבל הוא נועד להמחיש את אכזריות הקפיטול, שאפילו לאחר תבוסה הורג רק לשם ההרג. אם כן, סדרה שהחלה בסחטנות רגשית מסתיימת בסחטנות רגשית. ומי שהופיעה בתחילת הספר ככלי להמחשת אצילותה של הגיבורה, ניתנת לשימוש נוסף שאחריו תושלך.
קולינס מבקרת את תוכניות הריאליטי והדגש המוגזם הניתן לדימוי על פני המהות, אבל התיאור המפורט של התלבושות השונות של קטניס אינו מותיר מקום לספק. קולינס מוקסמת מעולם הדימויים הטלוויזיוני. היא יושבת מול המסך ומצקצקת.
"עורבני חקיין" היה יכול להיות ספר טוב ואפילו חשוב אם קולינס היתה מפנה את המראה גם כלפי עצמה, ומראה שהספרים עושים בדיוק את מה שלכאורה היא יוצאת נגדו. הביקורת המתוחכמת שקולינס מפנה כלפי תרבות הריאליטי (כמה אני שונא את הביטוי הזה) אינה אלא דרך מתוחכמת להצטרף אליה תוך כדי העמדת פנים צדקנית. "משחקי הרעב" אינה פורנוגרפיה, היא ארס-פורנוגרפיה.
עורבני חקיין; סוזן קולינס; מאנגלית: יעל אכמון; הוצאת כנרת; 352 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-9 בפברואר, 2012
