מעשה גמור על נושא הבלתי-מוגמר
זהו ספר על חפצים – חפצים שמספרים סיפור, וסיפורם של אותם חפצים. זהו ספר תיעודי על כתיבת ספר, על אוסף פסלונים יפניים, על היסטוריה משפחתית.
אדמונד דה ואל הוא אמן קרמיקה, או כמו שהוא קורא לעצמו – קדר. הוא קיבל בירושה אוסף של 264 נצקה – פסלים יפניים מיניאטוריים. האוסף עבר במשפחתו משנות ה-70 של המאה ה-19, והוא מרגיש שעליו לדעת יותר על הירושה המשפחתית, על ההיסטוריה של החפצים שהגיעו לידיו. "העובדה שירשתי את כולם מטילה עלי אחריות כלפיהם וכלפי האנשים שהיו בעליהם בעבר".
דה ואל הוא נצר למשפחת אפרוסי. משפחה יהודית עשירה שיצאה מאודסה והקימה שלוחות בפריז ובווינה. בני המשפחה המפורסמים התרועעו עםרנואר, פרוסט ורילקה. שארל אפרוסי, הבעלים הראשון של האוסף היה פטרון אמנות ועורך עיתון. ויקטור אפרוסי, אב סבתו של דה ואל היה בנקאי אוסטרי ידוע.
אבל דה ואל מבהיר כבר בהקדמה מה הוא לא רוצה לעשות. הוא לא רוצה לספר על המשפחה, הוא רוצה לספר על האוסף. "אני יודע שהמשפחה שלי היתה יהודית, כמובן, ואני יודע שהם היו עשירים להדהים, אבל אני באמת לא רוצה להיכנס לכל העניין הזה של סאגה תקופתית בצבעי חום-לבן, ולכתוב איזה נאראטיב אלגי מרכז אירופי על אובדן. הספר יצא נוסטלגי ודליל. ואין לי שום זכות להיות נוסטלגי, ואין לי שום עניין בדליל"
דה ואל נוסע בעקבות האוסף. תחילה לפריז, שבה הוא מתחקה אחר קורותיהם של שארל אפרוסי ומשפחתו ובעיקר אחר האוסף. הוא מתמקד באוסף, אבל מתעניין בכל הסביבה הפיזית שבה חיים בני משפחת אפרוסי. בבתים, בעיצוב החדרים, בתמונות שתלויות על הקירות, באופן התצוגה של פסלי הנצקה. הוא מנסה לדמות את דירתו של שארל, את החדרים, התמונות וחפצי האמנות כדי להבין היכן מוקם האוסף וכיצד הוא תיפקד בתוך הדירה של פטרון האמנות היהודי.
בפריז מוצג האוסף בתוך ויטרינה, שעליה כותב דה ואל "הוויטרינה – שלא כארון התצוגה במוזיאון – נועדה להיפתח. ודלת הזכוכית הנפתחת הזאת, ורגע ההתבוננות, ואז הבחירה, ואז הושטת היד, ואז הלקיחה, הוא רגע של פיתוי. הוויטרינה של שארל היא סף".
מפריז עובר האוסף לווינה כמתנת חתונה לויקטור אפרוסי, אחיינו של שארל ואב סבתו של דה ואל. והמספר עובר גם הוא מפריז לווינה. המעבר יוצר עבורו בעיה שכן הקלישאות מסתערות עליו, זו אחר זו, והוא גולש לסיפורים התקופתיים שהבטיח לעצמו לחמוק מהם. "וינה שלי נמוגה לתוך וינה של אחרים. הממשי מחליק שוב ושוב בין אצבעותי".
דה ואל מחפש את האוסף, והפרק שבו הוא עובר מחדר לחדר בארמון של אפרוסי בחיפוש אחריו הוא מהיפים בספר. דה ואל מתאר את החדרים השונים, את העיצוב שלהם, ובצורה הזו מתאר את חייהם של מי שגרו בהם.
למשל, דווקא באולם הנשפים שהוא "המקום היחיד בבית יהודי ששכניך הגוים עתידים לראות במסגרת חברתית" תלוי "הציור היהודי היחיד בכל הרינגשטראסה". זהו ציור של אסתר המלכה. אם כי דה ואל לא עומד על הסיבה שבשלה נבחרה דווקא אסתר – הסמל המושלם של ההתבוללות.
בסופו של דבר הוא מוצא את הפסלונים באחד המקומות הפחות מתקבלים על הדעת – חדר ההלבשה של אמי, אשתו של ויקטור. זהו החדר שבו משחקים הילדים בזמן שאימם מתלבשת ומספרת להם סיפורים באמצעות הפסלונים, שכל אחד מהם הוא סיפור קטן. "הם יושבים, הפיליטונים היומיים האלה, ועושים את מה שווינה אוהבת לעשות: מספרים סיפורים על עצמם".
מלחמת העולם הראשונה פורצת ומסתיימת, והאימפריה האוסטרו-הונגרית מתפרקת. זו הנקודה שבה הדברים מתחילים להתערער, עבור האפרוסים ועבור הנצקה. דה ואל כותב על וינה הדביקה מרוב נוסטלגיה, ו"מתחיל לחשוב שלשמור על דברים ולאבד דברים הם לא שני קטבים הופכיים".
ואז מגיעים הנאצים, ונכסי המשפחה מוחרמים והאפרוסים נמלטים מווינה. סבתו של דה ואל, אליזבת, חוזרת לווינה אחרי המלחמה כדי לחפש את נכסי משפחתה, ומגלה שבניגוד לכל הציפיות, האוסף שרד. סיפור ההצלה של הפסלונים מופלא למדי, אבל דה ואל אינו מוכן להיכנע לסמליות. "אני מרגיש מרומה. הישרדותם של הנצקה היא קריאת תיגר. אני לא מוכן שהיא תגלוש לסימבוליזם. מדוע דווקא הם הצליחו לעבור את המלחמה הזאת, וכל כך הרבה אנשים חבויים לא זכו לכך? אני כבר לא מסוגל להתאים כהלכה בין האנשם למקומות לחפצים. הסיפורים האלה שוברים אותי".
אחי סבתו של דה ואל, איגי, עובר ליפן ולוקח עימו את הפסלונים. לכאורה כאן היה אמור הסיפור להסתיים – בסגירת מעגל, אבל בספר מתנגשים שני כוחות סותרים. מצד אחד, הרצון של דה ואל לסיים את הסיפור ולהעניק לו סגירה – לספר על הפסלונים החוזרים למולדתם, ולחזור לאודסה כדי לראות מאין הגיעה משפחתו. מצד שני ההבנה שלסיפור, לכל סיפור טוב, אף פעם אין סיום.
כאשר שואלים את דה ואל אם הנצקה צריכים להישאר ביפן הוא עונה "לא. חפצים תמיד טולטלו, נמכרו, הוחלפו, נגנבו, נמצאו ואבדו. מה שחשוב הוא איך מספרים את הסיפור שלהם. זו המקבילה של השאלה ששואלים אותי לעתים קרובות 'לא מרגיז אותך לראות שדברים עוזבים את הסטודיו שלך?' ובכן, לא, זה לא מרגיז אותי. אני מתפרנס מלתת לדברים ללכת".
בהקדמה לספר מתאר דה ואל שני פסלונים של בעלי מלאכה ואומר ש"שני הפסלונים הם מעשה גמור על נושא הבלתי-מוגמר. שני הפסלונים מבקשים להראות את הגמור למחצה מתוך המוגמר". לא ניתן לתאר את הספר הנהדר הזה טוב יותר – מעשה גמור על נושא הבלתי-מוגמר.
הארנבת עם עיני הענבר; אדמונד דה ואל; מאנגלית: אביעד שטיר; הוצאת ידיעות אחרונות; 390 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-23 בפברואר, 2012.
