אוסאמה אבן מונקד נולד ב-1095, שנת ההכרזה על מסעי הצלב, ומת ב-1188, שנה לאחר כיבוש ירושלים על ידי סלאח א-דין. הוא גדל בשייזר שבצפון סוריה, עיר מבצר שהיתה מרכז תרבותי ובירתו של אזור ציד, וחי בין השאר בדמשק ובקהיר. אבל מי שיפנה לאוטוביוגרפיה הנהדרת שלו, "נסיון חיי", כדי ללמוד על התקופה, ינחל אכזבה.

הסיבה לכך אינה רק שדפיו הראשונים של הספר אבדו וגם לא צורת הכתיבה של אבן מונקד, שהיא שוטפת וברורה. הסיבה פשוטה יותר: ההיסטוריה לא כל כך מעניינת את אבן-מונקד, והוא רוצה בעיקר לספר לנו על חייו.

כך, הוא כמעט ולא יזכיר את מסע הצלב השני שהתרחש ב-1148, שכן באותה עת הוא עסוק עד מעל לראשו בתככי החצר המצרית, וכיבוש אשקלון ב-1153 בידי הצלבנים, לאחר יובל שנים של ניסיונות נפל, לא ייזכר כלל.

הספר מחולק לארבעה שערים. השער הראשון, שרק חלקו נותר בידינו, הוא "המאורעות הגדולים של חיי", וכשמו כן הוא – מתאר את תולדות חייו של אבן מונקד. השער השני, שהוא רוב הספר, נקרא "מערכות עם הפראנקים ועם המוסלמים" ומכיל בעיקר תיאורי קרבות – נגד הצלבנים ונגד מוסלמים אחרים. השער השלישי הוא "סיפורי צדיקים" והרביעי "סיפורי ציד".

כשקוראים את הספר קשה להבין מיהו מי ובעיקר מי נגד מי, לאחר כמה עמודים מתגלה הסיבה לכך: זה לא ממש חשוב לאבן מונקד, שמחליף נאמנויות ללא עכבות. המספר הוא שקרן, או לפחות תככן, כך אנו לומדים מההערות המצוינות שהמתרגמת אלה אלמגור הוסיפה בשולי העמודים. אבן מונקד יכול לכתוב בזעזוע על מעשה בגידה נורא ועל טבח מזעזע שהתרחש במצרים, ואלמגור מעירה שמי שיזם את הטבח היה אבן מונקד עצמו.

אבן מונקד אינו משקר כדי להאדיר את עצמו, אלא כי האמת ההיסטורית אינה חשובה לו. הוא רוצה לספר על מעשי גבורה ומלחמה, מסעות ציד ומאורעות מפליאים. למרות שהוא נמצא בסוף חייו, הוא אינו מעוניין בפרספקטיבה הכללית, אלא במעשים. לכן, את הספר הזה כדאי לקרוא לאט. לא כרצף כרונולוגי, אלא כאוסף אנקדוטות – מספר עמודים בכל פעם.

כאשר קוראים את "נסיון חיי" אפשר לראות מאיזו מסורת שאב הברון מינכהאוזן את מעשיותיו. הספר רצוף בתיאורי מלחמות ומעשי ניסים ובסיפורי ציד, הרבה סיפורי ציד. אבן מונקד אוהב לספר על עיטים ובזים, אריות ונמרים – כאלה שצד בעצמו וכאלו שרק שמע עליהם.

לא תמיד ברור מתי הוא מספר התרחשות אמיתית שראה במו עיניו, ומתי זו מעשיה הנחשבת אמת גמורה. למשל, לאחר אחד מסיפורי הציד כותב אבן מונקד "אחת התכונות המייחדות את הנמר היא שאם הוא פוצע אדם ועכבר משתין על הפצע – האדם ימות. אי-אפשר לסלק את העכברים מעל אדם שנפצע על-ידי נמר. עד כדי כך מגיעים הדברים, שעושים לו מיטה בתוך מים וקושרים סביבו חתולים מחשש שיפגעו בו העכברים". האם הוא ראה זאת בעצמו? זה לא ברור, ואולי גם לא משנה.

היחס המורכב בין בדיון ומציאות מתגלה לפעמים בלא משים. למשל, אבן מונקד מספר על כורדי בשם חסנון, אשר התחרה במירוץ סוסים נגד פרשי אנטיוכיה (הצלבנים). "חסנון בא לפני טנקרד (שליט אנטיוכיה), והאבירים החלו לחשוף את זרועותיו ולהשתאות על דקיקותו וצעירותו, שכן ידעו כי הוא פרש גיבור. טנקרד העניק לו גלימת כבוד, וחסנון אמר לו: אדוני, מבקש אני שתערוב לבטחוני, שאם אפול לידיך בקרב תעשה עמי חסד ותשלחני לחופשי. הוא נתן לו את הערובה – כך דימה חסנון לחשוב, שכן אלה אינם דוברים אלא פראנקית, ואיננו יודעים מה הם אומרים". אבן מונקד מתאר שיחה, ולאחר מכן מודה שאינו יכול לערוב לנכונותה, כיוון שאינו יודע את שפת הדוברים.

לקראת סוף השער השני כותב אבן מונקד על אחד מגיבורי החיל "אמן הסיף, איש אמיץ ולמוד מלחמה" שהיה לסוחר מספוא ו"הזדקן כל כך, שנראה היה כנאד בלה, חלוש מכדי שיגרש עכברים מן המספוא שלו".

"לא ידעתי אז", כותב אוסאמה, "שמחלת הזקנה היא מחלת הכלל התוקפת את כל מי שהמוות שכחו. מרוב חולשה אני דבק לארץ, ומרוב זקנה נכפף גופי לשניים עד שאיני מכיר עוד את עצמי". אבן מונקד אינו כותב את ספרו בעצמו, אלא מכתיב אותו, שכן "בכותבי, פרועה כתיבתי כשל מי שידיו חלות ורועדות. פליאה היא איך חלשה מלאחוז בעט ידי, היד ששיברה רומח בחזו של ארי".

באמצעות הסיפור, אבן מונקד חוזר לימי גבורתו, לימים שבהם צד, נלחם ותיכסס, לימים שבהם שליטים חששו לתת בו אמון. אולי כך צריך להיראות ספר היסטוריה אמיתי – ספר שהופך את העבר להווה.

נסיון חיי: זכרונותיו של אביר מוסלמי בימי מסעי הצלב; מאת: אוסאמה אבן מונקד’; תרגום מערבית, מבוא והערות: אלה אלמגור; הוצאת עם עובד וחרגול; 273 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-5 בינואר, 2012.

נגישות