מבחינתי, אחת ההצלחות הגדולות ביותר של "למה אתה לא מחייך" מאת אודי שרבני היא שהספר גרם לי לחבב ואפילו להזדהות עם אדם שאם הייתי פוגש כילד הייתי מאחל לו כל רע – שתישבר לו הרגל, שימות (או שימות לו מישהו קרוב), ולכל הפחות שיעבור דירה, כך שלא אצטרך לראות אותו.

לכאורה, "למה אתה לא מחייך" הוא עוד רומן חניכה, אבל הוא שונה מספרים אחרים מסוגו בפרט אחד משמעותי – המספר הוא מלך הכיתה.

ספרי הילדות כתובים בדרך כלל מנקודת מבטם של מי שנמצאים בשולי החברה, או על ידי הממוצעים – מי שאינם מוקצים אך גם אינם מובילים את חברת הילדים. הרי מה כבר יכול להיות מעניין במלך הכיתה, בילד שכולם אוהבים אותו, שהתחום היחידי שבו הוא אינו מצטיין הוא הלימודים, וגם זה רק בגלל שלא אכפת לו.

מלך הכיתה הוא לא יותר ממושא לקנאה, לא דמות לבנות סביבה סיפור. אבל אודי שרבני הצליח לעשות את זה. להפוך את מלך הכיתה לדמות מעניינת, ואפילו למישהו שאפשר להזדהות איתו.

המספר האנונימי אינו צדיק נסתר. הוא מתנהג כמלך כיתה טיפוסי. מציע חברות למלכת הכיתה, כי כך צריך לעשות. משפיל מדי פעם את החלשים או את חברו הטוב. דואג לשמור על מעמד הבכורה שיש לו, ובעיקר מטפח את קריירת הכדורגל העתידית שלו.

אבל הסדקים נמצאים כבר בהתחלה. כשהכל הולך כל כך טוב, ברור שהנפילה תבוא, ולא כי ככה זה בספרים (שהמספר לא קורא) אלא כי זוהי תודעת מלך הכיתה. גם הוא כמו כל ילד, ואולי יותר מכל ילד, חושש לעתיד משפחתו ופוחד ממוות. המספר עסוק באמונות טפלות, ומבצע באובססיביות פעולות שאמורות להגן עליו ועל משפחתו מאסון.

המספר מחפש את הייחודיות שלו. מסתכל על עצמו מהצד בסיטואציה מסוימת, סתמית ככל שתהיה, ואומר לעצמו שהוא היחידי בעולם שעושה באותו רגע את מה שהוא עושה. הוא מדמיין את העתיד, ומתכנן מה יאמר במסיבות עיתונאים. הוא משעבד את ילדותו לכדורגלן שיהיה. כשהוא שומע את 'גלורי דייז' של ברוס ספרינגסטין הוא מדמיין איך בעתיד הוא ייפגש עם חברו, ויספר לו "על איך שדמיינתי שנדבר על המשחק ההאו ששם היה תקוע לי שיר שדיבר על פעם. הכול נהיה כמו חביתה בראש שלי".

קריירת הכדורגל מתפתחת ואז נחלשת, אבל במקביל קורה בספר משהו אחר, חשוב יותר. המספר מפתח מודעות לשפה – למילים שבהם הוא משתמש ולמילים של הסובבים אותו. זה קורה בהדרגה, וככל שמודעותו מתפתחת גם שפת הסיפור הולכת ונעשית סמיכה יותר ויותר. המספר חושב "לכתוב את השטויות האלה" אבל "מה אני אעשה עם השטויות האלה"..

נקודות הזמן של הספר הופכות להיות לשוניות: "ביום שכולם התחילו להגיד באסה", "ביום שהתחילו להגיד נייקי במקום נייק", "ביום שאמרתי בוא נמוב במקום בוא נזוז", "ביום שכולם התחילו להגיד דיכי בשביל לקצר להם את הדיכאון", "ביום שהתחילו להגיד 'חבל על הזמן' והתכוונו למשהו טוב" ו"ביום ששמעתי שאומרים 'כן' ולא 'כנה', הבנתי שיש אותיות שעושות לך דווקא, שלפעמים אתה יכול להעביר חיים שלמים בלי להגיד מילה מסוימת, אלא רק לקרוא אותה מטעויות של אחרים ולחשוב שאתה בסדר. ביום ששמעתי שאומרים "כן" לקחתי את תואר המצטיין של אותה עונה".

משהו ממלך הכיתה נשאר במספר עד הסוף. גם לאחר סיום קריירת הכדורגל שלו, כשהוא עובד כברמן הוא ממשיך להסתכל על העולם ועל הזוגות שבאים לבית הקפה מלמעלה, וממציא שנינויות אמאש'ך אבאש'ך שיאפשרו לו להרגיש נעלה על כולם. הוא כבר אינו מסוגל להשפיל או לבלבל באמצעות כדור אז הוא עושה זאת בעזרת שליטתו בשפה.

הדבר נכון גם ביחס המחבר לקורא. לפעמים יש תחושה שהמספר צוחק עליך, שהוא לא לגמרי איתך, שהוא כותב על דבר אחד ומתכוון למשהו אחר. לא תמיד זה נעים. "לפעמים אנשים צריכים עלילות, כי הם לא יכולים בלי. בטח יש סופרים שכותבים ברומנים שלהם משפטים שכאילו נמצאים מחוץ לסיפור שלהם, שמסתכלים על זה מלמעלה. אבל הם לא מבינים שהם סתם מקצרים תהליכים, שהם חיים על נפילות אסימון. שהם הבקיעו גול, אבל עצמי. אנשים לא מבינים כלום. באמת." כשקראתי את המשפט הזה שאלתי את עצמי האם כששרבני כתב את זה היתה לו פריחה של אירוניה עצמית על הגוף, ולא הצלחתי לענות.

הכפילות הזו מתקיימת עד סוף הספר – מלך הכיתה מצד אחד, והאדם שמחפש את הייחודיות שלו מצד שני, ואם לא ככדורגלן אז ככותב. המספר שרוצה להיות הוא עצמו וגם לצאת מעצמו. הוא הצליח.

למה אתה לא מחייך; אודי שרבני; הוצאת מודן; 362 עמודים; 88 שקל

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-26 בינואר, 2012.

ועוד משהו למי שכבר קרא את הספר

פרקי הסיום של "למה אתה לא מחייך", החל ממותו של אחי המספר ועד לסוף הספר, הם נפלאים, וקריאתם הביאה אותי לידי דמעות. עם זאת, עד עכשיו אני לא בטוח אם הם מהווים חלק אורגני מהספר. במילים אחרות, "למה אתה לא מחייך" אינו אוטוביוגרפיה, אבל לעתים הביוגרפיה של אודי שרבני גוברת על הסופר אודי שרבני.