לפעמים הקורא, והמבקר הוא קורא, צריך לשאול את עצמו מדוע הוא אוהב ספר אחד ופחות אוהב ספר אחר, והאם יש הצדקה לכך. לעתים מדובר בשני ספרים דומים שהאחד נדמה כמצוין, ורעהו, הדומה לו, כפחות טוב.

ספרו החדש של אלון חילו, "הכי רחוק שאפשר", הוא רומן מכתבים שאולי מנסה לקחת את הקורא הכי רחוק שאפשר, אבל לא ממש מצליח לעשות זאת. הספר נפתח במכתב שנשלח על ידי מיכאל, תובע לשעבר שיצא לפנסיה והחליט לטייל בעולם ולחפש את עצמו. הוא שולח את מכתביו לאחיינו האהוב נדב, שזה עתה התגייס לצה"ל.

ככל שמיכאל לומד ליהנות יותר מחייו, כך נדב הולך ושוקע בדיכאון השירות הצבאי. מיכאל מספר לנדב על טיוליו בעולם ועל מסעות הנפש שלו ואילו נדב כותב למיכאל על הסבל הרב שהוא עובר בצבא. מיכאל כותב על טיולים לאוסטרליה, קנדה, ארצות הברית, ברזיל וצרפת, ונדב כותב על הטירונות. מיכאל מספר לנדב על מסעות רוחניים לגלגולים קודמים, ונדב מספר למיכאל על הבסיס הנורא שבו הוא משרת ועל תקופת המאסר בכלא 6.

דמות הפרקליט האפרורי שהפך יום אחד את עורו ובחר בחיי הרפתקנות ונדודים אינה משכנעת במיוחד. אבל גרועה ממנב דמותו של נדב, שמצטייר כבר בעמודים הראשונים של הספר כמין בכיין נטול מודעות עצמית מינימלית, ילד שגדל מוגן בפקעת של צמר גפן ולא יודע כיצד להתמודד עם קשיים.

כשניסחתי בראשי את כתב האשמה נגד הספר נזכרתי בספר דומה, אפילו דומה מאד, ל"הכי רחוק שאפשר". ספר, שאותו דווקא אהבתי מאוד, ואפילו גמרתי עליו את ההלל מעל דפי עיתון זה ממש. אני מתכוון ל"נסיעה" של יאיר אסולין, ספר שדומה דמיון רב ל"הכי רחוק שאפשר", ובכל זאת שונה ממנו מאד.

גם "נסיעה" מספר על חייל, ילד, ששירותו הצבאי מביא אותו לסיפה של התמוטטות עצבים. גם "נסיעה" מלא בתלונות ילדותיות על המערכת הצבאית האטומה והמרושעת. ובכל זאת, עם המספר ב"נסיעה" הזדהיתי, ואילו מנדב סלדתי כמעט מהרגע הראשון.

אז מה מבדיל בין "נסיעה" ל"הכי רחוק שאפשר". מדוע "נסיעה" הוא ספר טוב ו"הכי רחוק שאפשר" הוא ספר חלש? התשובה נמצאת, לדעתי, בעמדה הנפשית של המספר. המספר ב"נסיעה" מודה שמבחינה אובייקטיבית שום דבר רע לא קרה לו, ושמדובר בחוסר התאמה שלו למערכת הצבאית. מנקודה זו הוא יוצא לניתוח נהדר של המערכת הצבאית הדורסנית. במהלך "נסיעה", האגו של המספר הולך ומצטמצם. כבר אין לו מקום בעולם, וזה מקור מצוקתו.

לעומת זאת, נדמה שהאגו של נדב, אשר תואר על ידי דודו כחביב הבנות וכאיש שיחה מרתק, לא חדל מלהתרחב. נדב אמנם סובל בצבא, אבל הבוז שהוא רוחש לסובבים אותו אינו נובע ממגננה אלא מתוקפנות. התלונה הראשונה שלו היא על אביו שהתעקש לנסוע יחד איתו לסיור בברגן בלזן "שהיה פשוט סיוט בכל מובן", ולכן נדחה גיוסו, ובמקום להתגייס עם חבריו מהתיכון, הוא התגייס עם "ערסים כבדים, עם גורמטים מזהב ושירי דיכאון על משפחה שהלכה בגלל משחקי קלפים".

נקודה נוספת שיש לציין היא חוסר האמינות של הדמויות. חייל דרוזי שמופיע פתאום בכלא 6 מתואר כגיבור מן האגדות, פרא אציל שמסיבה עלומה כלשהיא נגזר דינו לשהות בכלא צבאי במשך שנה ויותר. הדוד מיכאל נתקל באשה מסתורית שמראה לו את גלגוליו הקודמים, ונעלמת כלעומת שבאה. יש בספר איזו אינסטרומנטליות ביחס לכל הדמויות מלבד מיכאל ונדב. כמו דאוס אקס מכינה הן מופיעות ונעלמות על פי הצורך, בלי שנשתכנע שמדובר בבני אדם ויותר מכלים בשירותו של המחבר.

כמו הסופר אל הדמויות, גם מיכאל ונדב מתייחסים לעולם כאל כלי שנועד למילוי בקשותיהם. נדב אמנם סובל בצבא, אבל הוא מאמץ בשמחה את העגה הצבאית, כשהוא קורא לחיילות המשרתות איתו "חצאיות", ומתייחס אליהן כאל אמצעי להפיכת שירותו הצבאי לנעים יותר.

לכאורה, נדב ומיכאל ניצבים בשני קצוות. נדב, ילד השמנת, סובל בצבא ומרוכז רק בעצמו, ואילו דודו, מיכאל, נוסע לקצווי העולם כדי לגלות את השמחה שבחיים פשוטים ובעזרה לאחרים. אבל הקרובים השונים בעצם דומים מאד אחד לשני.

למרות דבריו, מיכאל לא מנסה להבין מדוע גרושתו שונאת אותו ומדוע ילדיו מתרחקים ממנו. כדי להבין את קורות חייו הוא מרחיק את עדותו לגלגולים קודמים. את אהבת האדם הוא מוצא בזרים.

לא רק הנושא עושה את הספר. לא רק העלילה, ולא רק השפה. יותר מאלו חשובה העמדה הנפשית שעוברת בין דפי הספר. עמדה שרמוזה כבר בשמות הספרים. "נסיעה" מעביר עולם ומלואו בנסיעה מהבית אל הקב"ן. "הכי רחוק שאפשר" מתיימר ללכת הכי רחוק שאפשר, רק כדי להימנע מבחינה עצמית.

הכי רחוק שאפשר; אלון חילו; הוצאת ידיעות אחרונות; 293 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-19 בינואר, 2012.