כשסיימתי לקרוא את חלקו השני של "בלשי הפרא", התברר לי שכדי לכתוב על הספר, אסור לי לקרוא אותו עד תומו.

יש משהו פגום באופן עקרוני בכתיבת ביקורת. כל ביקורת. בניגוד לקורא, המבקר כבר קרא את כל הספר, הוא יודע כיצד הוא נגמר. גם כאשר המבקר מקפיד שלא לגלות לקוראים את סוף המעשה, זווית הראייה של מי שכבר קרא את כל הספר שונה בהכרח מזו של מי שעוד לא התחיל לקרוא אותו. כיוון שכך, המבקר נידון, שלא בטובתו, להיות חכם בדיעבד ולכתוב על הספרים שהוא קורא מעמדתו של יודע כל ולא מעמדתו של הקורא.

הדברים האלה נכונים ביחס לכל ספר, ועל אחת כמה וכמה ביחס ל"בלשי הפרא". ספר שכולו תעלומה ושמה שמניע אותו כמעט ולא נוכח בו.

לכאורה, "בלשי הפרא" הוא ספר על שירה. הספר נפתח במילים "הוזמנתי בלבביות ליטול חלק בויסרל-ראליזם. נעניתי, כמובן." אלא שמיד אחר כך מודה המספר, "אינני מבין בדיוק ויסרל-ראליזם מהו" ועד סופו של החלק השני (ואולי עד סוף הספר) לא ברור מהו הויסרל-ראליזם. לא זו אף זו, בבלשי הפרא כמעט אין שירה, והשיר הויסרל-ראליסטי היחיד שמופיע בספר – לפחות עד סוף החלק השני – הוא בקושי ציור

"בלשי הפרא" מורכב משלושה חלקים. חלק א’ של הספר, "מקסיקנים אבודים במקסיקו", הוא יומן שמתחיל ב-2 בנובמבר 1975 ומסתיים ב-31 בדצמבר באותה שנה. היומן נכתב על ידי חואן גרסיה מאדרו, סטודנט למשפטים שרוצה להיות משורר. מאדרו מתחבר עם חבורת הויסרל-ריאליסטים המונהגים על ידי המשוררים יוליסס לימה וארטורו בלאנו. זהו סיפור על חבורה של צעירים שמטיילים, מתאהבים, משוחחים, מזדיינים וכותבים שירה, והוא מסתיים בשעות האחרונות של 1975, כאשר בלאנו ולימה לוקחים על עצמם להבריח מבית פטרונם זונה בשם לופה שהסתבכה עם הסרסור שלה. לשלישייה מצטרף גרסיה מאדרו וכיוון נסיעתם הוא צפון מקסיקו.

חלק ב’, שגם הוא קרוי "בלשי הפרא", נפתח בתאריך שבו הסתיים חלק א’ – בינואר 1976, אבל כבר בעמודיו הראשונים מתגלה תמונה שונה לגמרי. "בלשי הפרא" המהווה את רוב הספר מורכב מעשרות עדויות שמגיעות עד לדצמבר 1996, וחואן גרסיה מאדרו, המספר של החלק הראשון, נעלם, ולא ייזכר יותר אלא במרומז לקראת סופו של החלק השני. כל עדות מתוארכת וממוקמת, וזמן העדות תואם באופן חלקי את הזמן המתואר בכל סיפור.

ישנה עדות אחת שמתפרשת על פני כל הפרקים ומתוארכת לינואר 1976. זוהי עדותו של אמדאו סלוטירה המגלה לנו לאן נסעו לימה ובלאנו. לפי עדותו של סלוטירה, הם יצאו למדבריות סונורה כדי לחפש את עקבותיה של המשוררת העלומה ססאראה טינחרו, מנהיגת קבוצת הויסרל-ראליסטים בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

כל אחת מהעדויות היא סיפור קצר בפני עצמו, והצירוף של כולן יוצר רומן מופתי. הכתיבה של בולניו לא פחות ממדהימה, ולמרות האופי המקוטע של העדויות,"בלשי הפרא" הולך וצובר תנופה לקראת סופו. קשה מאד, ואולי בלתי אפשרי, לצטט מ"בלשי הפרא", והסיבה לכך אינה רק רוחב היריעה של הרומן העצום הזה, אלא השילוב הלא ייאמן של אירוניה וכנות, כמו לימה ובלאנו שאף אחד לא יכול לומר מתי היו רציניים ומתי דיברו בצחוק ושאת האכפתיות ואפילו הטרגיות של חייהם הקפידו להסוות בחיוך מזלזל.

לימה ובלאנו עוברים דרך כל העדויות, יחד ולחוד, כרוחות רפאים. אנו שומעים שבלאנו התחתן ונולד לו ילד, שלימה חזר למקסיקו, אבל לא הרבה מעבר לכך. מכל הקרעים הללו הולכת ונוצרת תמונה של שני אנשים רדופים, ואיננו יודעים מה קרה במדבריות סונורה, מה רודף אחרי לימה ובלאנו, ממה הם בורחים ומה הם מחפשים, בזמן שתנועת השירה שהובילו מתפוררת ולא נותר ממנה מאומה מלבד נושא מחקר לאקדמאים.

גיבורי החלק השני הם בלאנו ולימה, אבל כמו השירה, אנו לא פוגשים בהם אף פעם, רק שומעים סיפורים ובהם ניכרים העקבות שהותירו במקסיקו, ספרד, צרפת, ישראל ואפריקה ובחייהם של אנשים אחרים. בלאנו ולימה הופכים להיות כמו ססאראה טינחרו.

לימה ובלאנו הם בני דמותה של טינחרו והקורא הופך להיות בן דמותם – מחפש רמזים אחר קורותיהם של מייסדי הויסרל-ראליזם ומנסה לבנות תמונה שלמה ככל האפשר. זהו ספר על שירה אבל אין בו שירים. זהו ספר על משוררת עלומה, שאנו לא יודעים עליה כמעט שום דבר. זהו ספר על משוררים שלא כותבים שירים, אלא מגלמים את השירה בחייהם.

אולי בחלק השלישי של הספר "מדבריות סונורה" התעלומה נפתרת. זהו המשך היומן של גרסיה מאדרו, והוא נמשך במקום שבו הסתיים החלק הראשון. יכול להיות שיש בו שירים, יכול להיות שסוף סוף מתברר מהו הויסרל-ראליזם, ומה קרה במדבריות סונורה ללימה, בלאנו, גרסיה מדרו ולופה. יכול להיות שלא. אני הולך לגלות את זה עכשיו.

בלשי הפרא; רוברטו בולניו; מספרדית: משה רון ואדם רון בלומנטל; עם עובד; 661 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-12 בינואר, 2012.

נגישות