הספר הראשון של מרגרט אטווד שקראתי היה "אי סדר מוסרי", אוסף נפלא של סיפורים קצרים שיצא בעברית לפני קצת יותר משנתיים. הספר עשה עלי רושם כה עז, שפשוט לא יכולתי לכתוב עליו. עכשיו, עם יציאתו לאור של "עין החתול" בתרגום חדש לעברית, אני מרגיש שאני מחזיר חוב.

אחת הסיבות לקושי לכתוב על מרגרט אטווד היא הכתיבה הנקיה שלה. נדמה שכתיבתה חסרת תחכום, שהיא פשוט מוסרת דברים כהוויתם. זו כמובן אשליה, אין שום דבר פשוט בכתיבה של אטווד. המשפטים הנקיים והמדויקים שלה הם תוצאה של תכנון ומחשבה. נדמה שמדובר בשפה טבעית, אבל כל דימוי וכל פרט הם תולדה של בחירה מכוונת, של סגנון כה צלול שהוא מצליח להעלים את עצמו.

עלילת "עין החתול" פשוטה. המספרת, ציירת בשם איליין ריזלי, חוזרת לטורונטו עיר ילדותה, עיר שאותה נטשה שלא על מנת לחזור, כדי להשתתף בתערוכה רטרוספקטיבית שנערכת לכבודה. הסיפור מתקדם בשני צירים מקבילים, שבניגוד לחוקי הגיאומטריה הולכים ומתקרבים זה לזה, עד לאיחודם בסוף הספר. בציר הראשון ריזלי מספרת מה קורה בהווה, שבו היא מתכוננת לתערוכה ומחפשת את חברת ילדותה – קורדיליה. בציר השני, המהווה את רובו של הספר, ריזלי חוזרת לימי ילדותה בטורונטו, ומספרת את סיפור התבגרותה – סיפור שנפתח במילים "עד שעברנו לטורונטו הייתי מאושרת".

עין החתול שעל שמה קרוי הספר היא גולה מילדותה של ריזלי, כדור זכוכית שבו אצורים כל זכרונותיה ושדרכו היא מביטה על העולם.

מוקד הסיפור נמצא בהתעללות של חבורת ילדות, בראשות קורדיליה, בילדה המוזרה, שמשפחתה אינה מצייתת למוסכמות החברתיות הרגילות. איליין, שעד גיל תשע נדדה ברחבי קנדה עם אביה האנטמולוג, אימה ואחיה אינה רגילה לחברת בנות, ובטורונטו היא מרגישה כאותו תרנגול הודו שאיבד את יכולת התעופה. "אני אוכלת כנף. זאת כנף של תרנגול הודו מבוית. הציפור הטיפשה בעולם, טיפשה כל כך שאפילו אינה יודעת לעוף. אני אוכלת תעופה שאבדה", אומרת המספרת, ובעצם היא מדברת על עצמה.

חברותיה של איליין מזהות את חריגותה, מנצלות אותה ומתעללות בה. אבל קל וצפוי מדי לקרוא את "עין החתול" כספר על התעללות, על הרוע של בני אדם ושל ילדים או ילדות. במידה מסוימת זה גם נכון. אבל אטווד היא סופרת הרבה יותר מתוחכמת. הסיפור אינו משתלשל בדרך שאנו מצפים, הרוע אינו חד כיווני והתשובה לשאלה מי חזק ומי חלש אינה ברורה כפי שאולי היינו רוצים לחשוב.

במוטו הפותח את הספר מצטטת אטווד את סטיבן הוקינג השואל "מדוע אנו זוכרים את העבר, אך לא את העתיד", ו"עין החתול" לא פחות משהוא ספר על ילדות הוא ספר על זיכרון, ועל האופן שבו העבר משפיע על חיינו. "עין החתול" כתוב כמעט כולו בלשון הווה. המספרת, ואנו איתה, נוכחים כל הזמן במאורעות המסופרים. ככל שהסיפור מתקדם מתברר שצורת הסיפור הזו, שאולי נראית מוזרה בתחילה, היא כמעט הכרחית. זו קריאה בזיכרונות שאינם רק זיכרונות אלא מאורעות המתפרשים מרגע גרעיני בהווה נצחי. העבר אינו משהו שקרה ונחתם, אומרת לנו אטווד, אלא הוא נוכח בחיינו ובמה שאנו עושים בהווה.

ריזלי משווה בין הילדות למפץ הגדול, אותו אירוע סינגולרי שארע בראשית הזמנים ובעצם קבע כל מה שיקרה אחריו. אחיה, סטיבן, הוא פיזיקאי שמנסה לגלות האם היקום יתפשט עד אינסוף או שבשלב כלשהו הוא יקרוס חזרה לנקודת המוצא, ואחותו, המספרת, בוחנת בדרכה שלה את אותה שאלה – האם אנחנו יכולים לברוח מילדותנו או שאנו נידונים לחזור אליה.

הסינגולריות של מאורעות הילדות היא כפולה. לכאורה, ניתן באמצעותה להסביר את אופיו של המבוגר, אבל בעצם, טוענת אטווד, כל אדם הוא ייחודי והניסיון להבין אנשים אחרים באמצעות תבניות נידון מראש לכשלון. אחת הדרכים שבהן הטענה הזו מתבטאת בספר היא האופן שבו ציוריה של ריזלי מתפרשים. ריזלי היא ציירת פמיניסטית, והמבקרים מתייחסים לציוריה בהתאם, אבל רק היא ואנחנו יודעים מיהן הנשים שהיא מציירת ועד כמה היא שונאת אותן.

המוטיבים החוזרים בספר – עין החתול, המפץ הגדול, התעופה – אינם ננעצים בעינו של הקורא. הם משתלבים באופן טבעי בספר. אפשר להתעלם מהם בקלות. אבל הם נוכחים למי שישים לב. ממש כמו הרגלי הילדות שמלווים את המספרת בבגרותה – פליית כדורוני צמר מסוודרים, קילוף עור כפות הרגליים – גם אחרי שהיא שכחה את מקורם.

גם אם ננסה לברוח מעברנו, הוא ימשיך לרדוף אחרינו, והדבר משתקף בבחירה סגנונית נוספת של אטווד – לספר את העבר במרווחי זמן הולכים וגדלים עד לפגישה הסופית בין העבר וההווה המתרחשת בפרקי הסיום של הספר, שבהם המספרת מתעמתת סוף סוף עם רגשותיה כלפי מי שהתעללה בה, עם "הרצון להיות נאהבת, הבדידות והפחד" ועם הגעגוע "לא למשהו שאבד, אלא למשהו שלא יקרה לעולם".

עין החתול; מרגרט אטווד; מאנגלית: יעל אכמון; הוצאת כנרת; 479 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-8 בדצמבר, 2011.