נס מתרחש באמצעו של "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש". עד אותו רגע זהו ספר מוצלח מאד, אבל די משעמם. הספר סובב סביב קורותיה של משפחה בת ארבע נפשות. האב עמיקם, פסיכולוג החווה מה שמכונה משבר אמצע החיים ומפנטז על אחת ממטופלותיו; אשתו נטע, שהפכה מצעירה מלאת חיים לאשה שתוהה מה עשתה לא נכון בחייה; הבת הבולמית, מתי (נתנאלה) והבן הבכור אוריה, שמתחזק בדתו ומתבודד במרתף הבית.

אסף שור חופר פנימה לתוך חייה של משפחה, וחפירה היא מוטיב שחוזר בכל הספר. עמיקם חופר בקירות הבית כדי להגיע לבנו, אוריה, שמלקה את עצמו ונהנה מכך שהוא מלקה את עצמו ואז מלקה את עצמו וחוזר חלילה.

הקשר היחיד שיש לאוריה עם משפחתו הוא באמצעות מתי, שמביאה למרתף גוזלים וגורי חתולים חולים שאותם הוא מנסה להציל. אך לשווא, כולם מתים. גם למתי וגם לאוריה יש אובססיה לטהרה. אצל מתי זה מתבטא בהפרעת אכילה. אצל אוריה זה מתבטא בחזרה בתשובה, בהסתגרות בחדר ובשיחות טלפון מתנצלות לכל מי שנפגע על ידו (לפחות לכל מי שהוא זוכר, והוא לא זוכר את כולם).

ההתמודדות עם המוות מלווה את הספר מתחילתו ועד סופו. אוריה מנסה להציל את גורי החתולים ממוות, למרות שהוא יודע שדבר לא יעזור וכולם ימותו. לעומתו, אביו מנסה בכוח להימלט מהזקנה ומפנטז על ימי נעוריו. תודעת המוות היא בהחלט נושא ראוי, אבל ההתעקשות של שור להזכיר כמעט בכל הזדמנות את המוות שאורב לכל אחד מאיתנו נדמית מעט ילדותית.

למרות החריגות של הדמויות ואולי בגללה, נדמה שכבר קראנו עשרות ספרים מסוג זה, כאלו שבוחנים את חיי המשפחה – כקבוצה וכאוסף של יחידים. "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש" אינו חורג מהכלל, מצוין לסוגו כפי שאומרים, ובכל זאת די משעמם, עם דמויות אקסצנטריות, אך במידה לא מוגזמת. כמה עוד אפשר לקרוא על גברים במשבר אמצע החיים, בנות אנורקטיות, בנים מסתגרים ואמהות ששואלות את עצמן איפה טעו. הכל בספר עשוי נכון – כמו המוות, ומשעמם כמעט כמוהו.

רק נס יכול להציל ממוות, ולמרבה ההפתעה והמזל זה מה שקורה באמצע הספר, כאשר וינסנט, גור החתולים שמת, קם לתחיה ומתנבא אל אוריה. ההופעה של וינסנט כמת לשעבר בחייו של אוריה מתחילה בפאתוס גדול. "אני הסערה, אני העין הפקוחה תמיד, אני העין הנחתמת, אני הפעימה, האנחה, התהום שבין כל הדברים" וכן הלאה, "אני הצעקה המהוסה של שורש נעקר". אבל די מהר הפאתוס מתחלף בלעג, "כוונתך רצויה אוריה, אך מעשיך הם מין פארסה מעוררת רחמים", אומר ויסנט ומוסיף, "אתה ילד טיפש".

הרגע הראשון שבו וינסנט מופיע, הוא הרגע שבו ההומור מגיע לספר, ואני מתכוון להומור מהסוג שמעלה חיוך. עד אותו רגע הכל רציני וחמור כל כך. בסוף פרק הנבואה הראשון, לאחר שוינסנט דוחק באוריה להקריב קורבן ואומר לו שאלוהים התגלגל בלטאה ונשטף לביוב, הוא מטפס על חזהו של אוריה, מסתובב ונופח בפניו, ואז אומר לו "סגור כאן ומסריח, ומשעמם כך כך שבא למות אפילו שוב. לך תצתצח כבר שיניים, זאת תהיה כפרתך. ואז אני דורש שתיקח אותי לרכוב על סוס. סוס! סוס! סוס!".

אני לא יודע כיצד נכתב הספר, אבל כשקראתי את הפרק שבו וינסנט קם לתחייה ומתחיל להתנבא עברה בי מחשבה שהלעג שבו פונה וינסנט לאוריה מופנה בעצם כלפי המחבר ורצינותו המופלגת. נדמה שהנפיחה של וינסנט אינה מופנית רק כלפי אוריה, אלא זו נפיחה שאסף שור מפנה כלפי עצמו.

בניגוד לכיוון החפירה, וינסנט, החתול הטיפש, פונה החוצה. הוא צוחק על אוריה שעל קיר חדרו כתוב "מצווה גדולה להיות בשמחה", אך אינו יודע אפילו לצחוק, ומשכנע אותו לעשות דברים מופרכים וסרי טעם, ולו כדי לשבור את השגרה.

בדרך כלל, בספרים מעין זה הפתרון (במידה ויש פתרון) מצוי באיזו שהי תובנה עמוקה. גם בספר הזה יש תובנות. עמיקם מודה בפחד מהמוות המחכה לו. אוריה לומד ש"לעוף" אינה רק מילה מכובסת למוות, ושלעתים ציפורים חולות יכולות להבריא. אבל זה אינו העיקר.

"כה אמר וינסנט" הוא ספר שבו הטיפשות מנצחת. ספר שאומר שצריך להיות טיפש כמו חתול כדי להינצל מהנבירה האינסופית שלא מובילה לשום מקום. בספר הזה לא צריך להיות צודק וגם לא חכם, צריך להיות טיפש. דווקא הפעולות הלא נכונות, חסרות האחריות והמטופשות הן שמצילות את הגיבורים, ולא רק אותם. החתול הטיפש וינסנט מציל את הספר והופך אותו למשהו שהוא יותר מספר "נכון" על משפחה לא מתפקדת.

בעצם, קהלת כבר אמר את זה קודם בספר אחר שכולו ספוג בתודעת המוות, "יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד, סִכְלוּת מְעָט".

כה אמר וינסנט, החתול הטיפש; אסף שור; הוצאת כתר; 202 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-30 בדצמבר, 2011.