בשנות נעוריי, מדע בדיוני, או כפי שנכון יותר לכנות אותו "ספרות ספקולטיבית", היה הז'אנר החביב עלי. אני עדיין מחבב מאד את הספרות הזו, אבל יש פחות ופחות הזדמנויות לקרוא אותה. מעט מדי ספרי מד"ב מתורגמים לעברית (להבדיל מפנטזיה שהיא ז'אנר שונה לחלוטין). אבל נראה שהתמונה מתחילה להשתנות. מלבד כתב העת החדש, "לפריקון" שעליו תוכלו לקרוא בעמוד הנגדי, קמה הוצאה חדשה – יניב – שמתמקדת במדע בדיוני. לאחרונה הוציאה יניב שני ספרים: "אקסלרנדו" מאת צ'רלס סטרוס ו"מכונת הזמן המקרית" מאת ג'ו הלדמן. אבל נתחיל בספר עברי.

ברומן השלישי של יואב אבני, "הרצל אמר" אין רובוטים וחלליות, אבל הוא בהחלט ספרות ספקולטיבית. ספרות ששואלת "מה היה קורה אילו", והשאלה שאבני שואל היא מה היה קורה אילו תוכנית אוגנדה היתה מתקבלת. במציאות החלופית הזו מדינת ישראל קמה באפריקה, והכל שונה. בעצם, הכל בדיוק כמו שאנו מכירים.

מזג האוויר שונה ובמקום פרות מגדלים יענים. אבל מפת ישראל האוגנדית דומה להפליא למפת ישראל. אגם גדול בצפון מזרח. תל אביב שוכנת לחופי אגם ויקטוריה שבמערב, והספר נפתח ערב תוכנית ההתנתקות משבטי המסאי שבה יפונו תושבי נווה באובב וכפר דרום. אבני לקח את מדינת ישראל, בדיוק כפי שאנו מכירים אותה והעביר אותה לאפריקה. באופן מפתיע, זה מעניין מאד.

הספר מספר על טיול השחרור של שני ישראלים, כפיר וארי, שבמקום לצאת לטיול המסורתי לאורך קו המשווה מחליטים לנסוע בטיול מאורגן לפלסטין, שהיא ארץ שונה לגמרי מזו שבה אנו חיים – מדינה מפותחת החיה בשלום עם סביבותיה ועם המיעוט היהודי שחי בה. כן, יש הבדל אחד משמעותי בין ישראל שלנו לישראל שבאפריקה. בזו האפריקאית, החלופית, אין דתיים.

ישראל המזרח אפריקאית נטולת ערבים ודתיים ובכל זאת היא בדיוק אותו דבר, כמעט שכפול של ישראל מזרח תיכונית. אבני טוען במובלע שהמציאות הישראלית, ויותר מכך, האופי הישראלי – הבטוח בעצמו, התחמן, זה שמנסה להרוויח כסף בכל סיטואציה, זה שיודע טוב יותר מכולם – אינו תלוי נסיבות.

כצפוי, הטיול המאורגן של כפיר וארי מסתבך והם נמלטים מרשויות החוק הפלסטיניות ומוצאים מקלט בקהילה החסידית הישראלית, בביתו של הכהן הגדול – אדמו"ר שהצליח לאחד את כל זרמי היהדות הדתית תחת הנהגתו ולהנהיג רפורמות דתיות.

שאלת "מה היה קורה אילו" מעסיקה לא רק את אבני אלא גם את גיבורי הספר, ובייחוד את כפיר שלא מצליח להתגבר על גירושי הוריו, ומחפש בכל מקום, גם בפלסטין, את האחת המתאימה לו. כצפוי, הוא יגלה אותה במקום הכי פחות צפוי.

לרומנטיקה יש משקל מכריע גם ב"מכונת הזמן המקרית" מאת ג'ו הלדמן. ספר שמהווה חוליה נוספת בספרים שעוסקים במכונות זמן ובפרדוקסים הכרוכים בהן, ובאותה עת הוא מעין סיכום של עשרות ספרי מד"ב אחרים.

גיבור הספר, מאט פולר, הוא דוקטורנט לפיסיקה שהמציא במקרה מכונת זמן. הוא אינו יודע כיצד היא פועלת וחשוב יותר – הוא אינו יכול לקבוע לאיזו נקודה בזמן היא תגיע. המכונה מזנקת אך ורק קדימה בפרקי זמן הגדלים בקצב של פי 12. כך, בתחילה היא נוסעת רק שניות בודדות, אולם אחר כך קופצת קדימה לשלושה ימים, 39 ימים, 465 ימים, 15 שנה, 177 שנה, 2,094 שנה וכן הלאה.

המבנה הזה מאפשר להלדמן לחזור לכמה מהתמות הרווחות של המדע הבדיוני לדורותיו: עתיד קרוב שבו שולטת הדת והטכנולוגיה היא בחזקת מוקצה; עתיד רחוק יותר שבו האנושות, החיה בפינוק מנוון, נשלטת על ידי המחשבים שהיא בנתה; ועתיד רחוק אף יותר שבו בני האדם כבר נטשו את גופם הפיזי ואת כדור הארץ.

הזינוק מתקופה לתקופה דורש מהקורא להתאמץ ולהבין את המתרחש במציאות שהוא אינו מכיר. בעיני, זו אחת ממעלותיו של הז'אנר שמנחית את הקוראים בסביבה לא מוכרת, ואינו מניח להם להיות פסיביים.

התכונה הזו מגיעה לשיא ב"אקסלרנדו" מאת צ'רלס סטרוס. זהו ספר המורכב מתשעה סיפורים קצרים, שגיבוריהם הם בני שלושה דורות במשפחת מאקקס. המציאות שסטרוס מתאר היא העתיד הקרוב והשונה עד מאד. סטרוס יוצא מתוך נקודת הנחה שמיזוג בין התבונה האנושית לממוחשבת הוא רק עניין של זמן (ולא הרבה זמן), ומתאר עולם שבה תאגידים תבוניים מתחרים עם בני האדם על משאבים, והמשאב החשוב ביותר הוא רוחב פס.

בעולם של סטרוס מתערבבים מאבקים על זכויות יוצרים, סוגיות משפטיות, חיות תבוניות, חייזרים ומציאויות וירטואליות. זו מציאות מואצת. הזמן הסובייקטיבי מהיר הרבה יותר מהזמן העולמי וכך גם הספר כתוב, בקדחתנות. זרם האירועים שוטף את הקורא, ועד שאנו מבינים מה קרה, אנו נמצאים כבר בסיפור הבא. זה עשוי להישמע כמו סיוט, אבל זה תענוג.

הרצל אמר; יואב אבני; זמורה- ביתן; 381 עמודים

מכונת הזמן המקרית; ג'ו הלדמן; מאנגלית: חמוטל ילין; הוצאת יניב; 270 עמודים

אקסלרנדו; צ'רלס סטרוס; מאנגלית: אהוד מימון; הוצאת יניב; 460 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-15 בדצמבר, 2011.