"ארץ האש" מביא את סיפורו של ג'מי באטון, יליד פטגוניה שבשנת 1830 נלקח ללונדון, יחד עם עוד שני יאמנים, כבן ערובה על ידי קפטן רוברט פיצרוי, מפקד האוניה ביגל ללונדון, ספק כחיית שעשועים ספק כמשימת חינוך ותירבות. על האופן שבו התייחסו האנגלים למי ששמו היאמני היה אומוי-לומה ניתן ללמוד מהשם שניתן לו – באטון – על שם הכפתורים שהושלכו להוריו כתשלום או ככופר על חטיפתו.
לאחר ששהה בלונדון במשך כשנה יצא פיצרוי למסעה השני של הביגל. מסע זה נודע בעיקר בשל נוסע נוסף ששהה על הסיפון – צ'רלס דרווין. אבל על סיפון הביגל היו גם באטון וחבריו שהוחזרו לפטגוניה עם תשורותיה של האימפריה הבריטית – בגדים וכלי מטבח, שיסייעו להם בבניית ביתם בשממה הקפואה של ארץ האש.
באטון, היאמני-אנגלי, השיל מעליו במהירות את סימני התרבות המערבית וחזר למשפחתו. הוא הופיע שוב בתודעה הציבורית ב-1859, כאשר קבוצה של מיסיונרים אנגלים נטבחו על ידי היאמנים. באטון, שככל הנראה הוביל את הטבח, העיד במשפט שנערך באיי פוקלנד, הכחיש אחריות לטבח ושוחרר.
"ארץ האש" הוא גירסה נוספת לסיפור ההיסטורי. הרקע לסיפור הוא מכתב המגיע למספר, בן ארגנטינה, מאנגליה ובו הוא מתבקש לכתוב "תיעוד שלם על אודות הנסיעה ההיא, ועל מה שעלה מאוחר יותר בגורלו של האינדיאני האומלל שהנהיג את הטבח אשר בגינו נשפט באיים".
בעקבות הפנייה מחליט המספר לכתוב לא רק על באטון, אלא גם על חייו שלו. בשבעה גיליונות הוא מספר על פגישותיו עם באטון: הפגישה הראשונה על סיפון הביגל; השהות המשותפת בלונדון; החזרה לארץ האש; והפגישה האחרונה, כאשר הוא התגנב לאולם המשפט שבו העיד באטון על הטבח.
מה שמייחד את "ארץ האש" הוא הדמות שבפיה שמה המחברת סילביה איפרגירה את סיפורו של באטון. המספר הוא ספק בן דמותו ספק תמונת התשליל של באטון. כמוהו, הוא חי בשתי תרבויות – הארגנטינית והאנגלית. הוא בן לאם ארגנטינאית ולאב אנגלי, שהשתתף בפלישה האנגלית הכושלת לארגנטינה בשנת 1806 והחליט להתיישב בדרום ארגנטינה.
רק במכתב השני, המספר, שמעיד על עצמו כי "גדל בשתי שפות", מגלה את שמו – ג'ון ויליאם גברה. גברה על שם אמו "קריאולית, קתולית, דבקה באלוהים" ושמו הפרטי שניתן לו על ידי אביו "אנגלי, פרוטסנטי וכופר".
העיסוק בשמות כפולים חוזר לכל אורך הספר. החל מהעובדה הפשוטה שבאטון הוא השם האנגלי שניתן ליאמני אומוי-לומה, דרך האזכור המתמיד של איי פוקלנד או מלווינס, שיותר מ-100 שנה מאוחר יותר יעמדו במוקד המלחמה בין אנגליה לארגנטינה, וכלה בהתעקשותו של גברה לפנות לנמען, שכלל לא יקבל את המכתבים, כ"מיסטר מקדואל או מקדאונס", כיוון שלא הצליח לפענח את שמו במכתב שבו התבקש לספר על באטון.
בתחילת היכרותם, גברה, כמו יתר הימאים וכל החברה האנגלית, מרגיש עליונות על גברה ואפילו מפגין כלפיו בוז. ואולם, זרותו של גברה באנגליה מאפשרת לו לגלות שבמובנים רבים, באטון עדיף עליו. בעיקר, הוא אינו מנסה לשאת חן בעיני האנגלים והוא יודע מאיפה הוא בא ומהו מקומו בעולם.
כמו באטון, גם גברה חי בשתי תרבויות, אבל שלא כמו אומוי-לומה, גברה אינו מרגיש בבית בשום מקום. לגברה אין על מי לכעוס ואין לו את מי להרוג. הוא אינו יכול להיאבק נגד פולשים, כי הוא עצמו הפולש. בארגנטינה הוא בנו של האנגלי, ובלונדון הוא גאוצ'ו ארגנטיני. הוא מקנא בבאטון שיש לו מקום, זהות ומשפחה.
"ארץ האש" הוא סיפורו של האדם התלוש, אבל בניגוד למה שנדמה בתחילה, התלוש אינו הפרא שנלקח ללונדון והוחזר למולדתו, אלא המספר – בן לשתי תרבויות שמקנא ביליד הזר. גברה כותב מכתבים שיהיו לו לבית.
הספרים והים הם מקומו של גברה. בגיל עשר, לאחר שאמו מתה, אביו מראה לו בפעם הראשונה בחייו ספר, ומלמד אתו לקרוא. הספר הראשון שהוא רואה בחייו הוא ספר על אנגלי שאונייתו נטרפה – רובינזון קרוזו. כבר אז הוא יודע שזה "יהיה החברה היחידה והמקלט הנאמן שאי פעם אדע".
"עבור מי שכותב אותו, סיפור הוא כמו מראה", כותב גברה ומוסיף שכתיבת הסיפור של באטון מעוררת בו עניין מיוחד, כיוון שהיא פותחת "חלל ריק שבו אינני מכיר את עצמי".
"לא ניתן להבין את סיפור חיי ללא סיפור חייו שלו", כותב גברה, היודע שלאנגליה יש סיבה לבקש ממנו לכתוב על באטון, אבל הוא מתאר את המאורעות מסיבותיו שלו ומספר על חייו.
"ההחלטה והאינסטינקט להשתמש בשפת אימי ולא בזאת של אבי מבטלות מראש כל תקשורת אפשרית. ומכיון שכך, אינני כותב עבורך מיסטר מקדואל או מקדאונס, בעל הפנים האלמוניים. מצד שני, במקום מגוריי, הקו השטוח של האופק קושר נגד כל ניסיון פעולה, הוא הופך אותו לחסר תועלת; אם כן, גם אינני כותב עבור תושבי המישור הזה, בני ארצי שאינם מכירים את הקצה הדרומי של ארצנו שבו התרחשו האירועים".
"מעשה הכתיבה מצדיק את עצמו. בין לונדון לבין הברבריות בחרתי בברבריות. ציוויליזציה ופראות הולכות לפעמים יחד, כך גם לגבי הכתיבה והברבריות".
ארץ האש; סילביה איפרגירה; מספרדית: שוש נבון; הוצאת כרמל; 244 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור הספרות של “עכבר העיר” ב-22 בדצמבר, 2011.
