אדם רואה את מה שהוא מצפה לראות, שומע את מה שהוא מצפה לשמוע וקורא את מה שהוא מצפה לקרוא. דוגמא מובהקת לכך נמצאת בסיפור המקסים "תינוק", המופיע בספרו החדש של רועי חן "תל של אביב", ושנפתח בהצהרה כי יללת החתולים אינה "מיאו", אלא אאו או איו או אפילו באו. כך טוען המספר אשר יתכן שהוא הגיבור, הבלשן פרופ' אדרי, וייתכן שאינו הוא.
פרופסור אדרי שומע – או נדמה לו שהוא שומע – מילה מפי בנו התינוק, והדבר מוביל אותו למסע שבו הוא מנסה לברר אם התינוק הוא במקרה בנה של אשתו הראשונה. זהו מסע מוזר, אך דברים מוזרים ממנו קורים בשאר סיפורי "תל של אביב".
שנים עשר סיפורים קצרים נמצאים בספר, והם מחולקים שווה בשווה בין שלושה שערים: אנשים, חיות ואבנים. הסיפורים מצחיקים, מפתיעים, מזעזעים, מטרידים ומכמירי לב. כל סיפור עומד בפני עצמו ונושאי הסיפורים שונים: אובדן, אבהות, זקנה, הגירה, כתיבה, אהבה, תיאטרון, היסטוריה משפחתית, קנאה ומוות. ובכל זאת יש הרבה מן המשותף ביניהם.
חן מצליח לאזן בין שמירה על ייחודו של כל סיפור ליצירת מסגרת המאחדת את כל הסיפורים והופכת אותם ליצירה אחת.
היסוד הבולט כמעט בכל הסיפורים הוא המטמורפוזה. אשה שמתגלגלת להיות אישה אחרת, סניטר המטפל בשחפנים ולאט לאט מידמה להם, סופר שהופך ליתוש או זוג אוהבים טרגי שהופכים לפרחים. האגדות העירוניות של רועי חן הן הגירסה הישראלית ל"מטמורפוזות" של אובידיוס, המספרות את תולדות העולם כמעגל בלתי פוסק של השתנויות והחלפות צורה.
במבט שני נראה שלא במטמורפוזה מדובר כאן, אלא דווקא במאבק בחוסר היכולת להשתנות, בגילוי הטבע האמיתי של הדברים, במשחק גומלין בין השתנות ליציבות או בתוצאה הטרגית של הרצון לחרוג מהטבע, למשל בסיפור הנושא את שם הספר ובו מתאהבים עטלף וחתולה זה בזו.
היהודי הנודד אינו מסוגל להשתחרר מהטבע שלו והופך לישראלי נודד , שמחליף דירה בכל פעם שהוא יכול. בנו של היהלומן מתלבט בין התכנית לשדוד את אביו ובין כניעה למסורת המשפחתית ולגילוי טבעם האמיתי של עסקי היהלומים, ואפילו הסיפור על הסניטר שהופך לשחפן הוא סיפור של גילוי עצמי.
היחס המורכב בין טבע לשינוי מופיע במלואו בסיפור "טרגדיה" שבו דווקא בתיאטרון מתגלה טבען האמיתי של החיות. בסיפור אומר הקיפוד, מנהל התיאטרון, "הרי השקר כה טבוע בנו שאיו אנו יודעים עוד מי אנחנו: שחקנים או שקרנים, בני אדם או חיות?".
אבל לפעמים כל מה שצריך כדי להשתחרר הוא להחליף שפה או להפסיק להקשיב. בסיפור "האבן", מסופר על אלישע חסאן, רווק המזדקן המנסה להשתחרר מהקמע שמלווה את משפחתו מאות שנים. אבן שמדברת ספניולית, שאף אחד כבר אינו מבין, ושמעולם לא הבינו את רצונה. בסיפור הזה חן מעלה את האפשרות שלעתים יש צורך דווקא לא להקשיב ולא להבין.
הרגישות הלשונית של חן, שהוא גם מתרגם ודרמטורג בתיאטרון גשר, מתבטאת לא רק ב"תינוק" וב"האבן" – היא מלווה את כל הספר. חן בודק את השאלה מה הופך צלילים חסרי משמעות למילים, מתי סימן שאין כל דרך לבטא אותו הוא חלק מהשפה והאם ניתן לייחס לקריאות השחפים משמעות מילולית. מדובר ביותר משעשועי לשון. הדיון במה שנמצא מתחת לסף השפה הוא צורה אחרת של הדיון ביחס בין טבע להשתנות.
אם עד כה לא היה ברור, הרי שיש לומר זאת במפורש: סיפוריו של חן אינם מכאן. כל הסיפורים מתרחשים בתל אביב, אבל זו אינה תל אביב של חיי היומיום. זו תל אביב שבה היהודים הנודדים מתחלפים בישראלים נודדים ושבה אהבות בלתי אפשריות מסתיימות בטרגדיה ובפרחים. זו תל אביב שנמצאת מתחת לסף התרבות העברית העכשווית.
חן מסרב בעקשנות לספר לקוראיו על חייהם, וכתלונת עורך מדור הספרות בסיפור "יתוש": "הבעיה אצלנו, שאחד כמוך כותב טוב אבל זה מומצא. זה לא אני, כלומר, איפה אני בכל הסיפור הזה?". גם הדייג ב"אגדת ים", שמבקש מדג הצ'יפורה שיספר לו סיפורים, מבקש "סיפור יפואי אסלי, שיזכיר לנו שאין כמו הבית, סיפור משלנו – עלינו", ואוי לדג שלא יצליח למלא את המשאלה הזו.
חן יודע שזהו מאבק בלתי אפשרי. כמו האב הבלשן ב"תינוק" שלמרות כל מומחיותו טועה לחשוב שהתינוק פונה ישירות אליו ומדבר על חייו של אביו, כך גם אנו רוצים לקרוא על עצמנו, ומתעקשים לחשוב שהעולם מדבר אלינו ועלינו. לשם כך אנו מוכנים לשמוע מילים שלא נאמרו ולכפות תובנות שאין להן בסיס. אדם קורא את מה שהוא מצפה לקרוא.
תל של אביב; רועי חן; הוצאת הקיבוץ המאוחד; 160 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-10 בנובמבר, 2011.
