בעצם, כל מה שאני רוצה לכתוב על "מלחמה ומלחמה" הוא את המילה "קראו" 700 פעם. איך אפשר לכתוב על ספר שמתאר השתלשלות אירועים די ברורה, אבל מה שקורה בו רחוק מלהיות מה שהוא?
"מלחמה ומלחמה" מאת לאסלו קרסנהורקאי מלא באירועים אבל הם רחוקים מלמצות אותו, ויש לו סגנון יחודי שהוא הרבה יותר מסגנון. זהו ספר שתוכנו וצורתו כה שלובים זה בזה, שכמעט לא ניתן לכתוב עליו מבחוץ. ספר שמצהיר על עצמו שהוא שיקוף של ספר אחר, הרבה יותר מוצלח ממנו, ושבאותו ספר עצמו, המדומיין, אין הרבה יותר מתיאור של יצירות אנושיות המנסות לשווא לגעת בשלמות.
נתחיל בסגנון. "מלחמה ומלחמה" כתוב כעדות. מפיו של המספר אנו שומעים מה אמר הגיבור, ג'רג' קורין, לאנשים שונים שנקרו בדרכו, ושלהם סיפר את קורותיו. כך, כל מה שקורה בספר נקרא כלשון עבר, המדווחת על מה שקרה בעבר אחר, רחוק יותר.
עדות, אבל עדות ספרותית. שמונת פרקי הספר והמבוא מחולקים לפסקאות משנה שכל אחת מהן היא משפט אחד, משפט שיכול להתארך על פני עמודים שלמים. מה המשמעות של צורת הסיפור הייחודית הזו? אולי זה יתחוור בהמשך.
קורין, עובד ארכיון הונגרי, נוסע למרכז העולם, ניו יורק – בבל המודרנית, כדי להעביר לאינטרנט – הנצח האלקטרוני, כתב יד שמצא בארכיון. כתב היד מספר על ארבעה אנשים: בנגזה, פלקה, טוט וקשר שנודדים בין תקופות ומקומות בחיפושיהם אחר שלווה, אלא שהצרות רודפות אותם בכל מקום ובכל זמן שאליו הם מגיעים.
את סיפורם של ארבעת החברים אנו לא זוכים לקרוא. אנו שומעים אותו מפיו של קורין, המספר בכל צהריים את מה שהקליד באותו בוקר למי שהמספר קורא לה אהובת המתורגמן. אבל אהובה זו היא בעצם אישה מוכה, פורטוריקנית שבקושי מבינה אנגלית וודאי שאינה מבינה את ההונגרית שבה קורין מדבר אליה כשהיא עומדת בגבה אליו ומבשלת, וכמעט ואינה מגלה סימן לכך שהיא שומעת אותו.
בתחילה נדמה שארבעת גיבורי כתב היד מחפשים שלמות שבה הם יוכלו לחיות ושעליה יוכלו להביט – כרתים, הקתדרלה בקלן, ונציה. ככל שהספר מתקדם, מתברר שמה שהם מחפשים הוא בעצם הגנה או גבול. הם מסיירים לאורכה של חומת אדריאנוס ובאותה עת ממש מוצאים מקלט בגיברלטר – קצה העולם הידוע בעת מסעו של קולומבוס לאמריקה.
הם מחפשים ביטחון של קיום, ולשם כך יש צורך בגבול שיבטיח את הניצחון "על החושך הברברי, על הנחיצות במערומיה, על התשוקה הקטלנית ועל תאוות הבצע והרכוש". אבל זה בלתי אפשרי, כי את כל אלו הם מביאים עמם לכל מקום.
קורין מנסה לתאר את כתב היד אבל אומר שבלתי אפשרי לעשות את זה, שהספר עצמו מתאר הכל, כל דבר שקרה, "כתב היד לא גילה עניין אלא בדבר אחד ויחיד: בממשות הנבחנת עד טירוף, בדקדנות החולנית של התיאור בפרוטרוט, בהטבעתו של המצב הנתון בזיכרון, באמצעות עוד ועוד חזרות משוגעות, והוא חושב כך במלוא מובן המילה, הסביר קורין, כך, כאילו היוצר לא כתב בעט ובמילים, פשוט, אלא שרט את דבריו בציפורניו, וכך חקק אותם בנייר ובדמיון, בפרטנות ובחזרות ובהתעמקות בלתי נלאות".
ומה שקורין אומר על כתב היד, נכון גם לגבי "מלחמה ומלחמה", שכמעט יוצר ממשות, ואין גבול שיעצור אותו – שיאפשר לו לקרסנהורקאי כמחבר ולנו כקוראים להכיל והלגביל את המציאות הזו המתפרשת עוד ועוד ללא גבול.
ככל שאנו מתקרבים לסופו של הספר מתברר שמה שמטריד את קורין ואת קרסנהורקאי הוא חוסר יכולתו של האדם לשלוט במה שהוא יוצר – במציאות ובאמנות. "מלחמה ומלחמה", יותר משהוא ספר על ההיסטוריה האנושית הוא ספר על גבולות היצירה האנושית, או יותר נכון – על היעדר הגבולות.
אי היכולת לתת גבול מתבטאת גם בלשונו של הספר עצמו "אבל מה שיש בפרק השישי, שונה לגמרי משום שבנקודה הזאת הלשון המתמרדת חדלה לציית, והיא אינה משמשת עוד למה שלשמו נועדה, כי כאשר משפט ממשפטיה יוצא לדרך הוא אינו רוצה עוד לעצור…לא מחמת היעדר מיומנות וכישורים, אלא מתוך להט מטורף הבוער בעצמותיו…..באות המילים במשפטים נדחקות מצטופפות, נתקלות ונערמות, אבל גם אחר כך הן אינן מתפזרות.."
קרסנהורקאי שואל האם ניתן לכתוב יצירה שבה אין מקום לרוע. אם אפשר ליצור את יצירת האמנות המושלמת שבה יהיה מקום רק לטוב וליפה. אם האמנות יכולה להגן על האדם.
את התשובה הוא מוצא לא ביצירות הגדולות – מגדל בבל, חומת אדריאנוס, הקתדרלה בקלן – שכן יצר ההתפשטות וניתוץ הגבולות כבר טמון ביסודותיהן, אלא דווקא ביצירת אמנות צנועה – "מתחם דקיק שבדקיקים, קליל למראה מאין כמוהו, אולי בית, מבנה קדום, בקתה מן העת שקדמה להיסטוריה, או אולי בכל זאת רק אגרטל, עשוי מצינורות אלומיניום ומלוחות זכוכית שבורים ולא אחידים".
מלחמה ומלחמה; לאסלו קרסנהורקאי; מהונגרית: רמי סערי; הוצאת בבל; 329 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-1 בדצמבר, 2011
