הגיליון האחרון של "מטעם", המוקדש כולו לברטולט ברכט, הוא מופת של עריכה. החל מחיתוך הנייר הנהדר המופיע על כריכתו הקדמית וכלה בשיר שחותם אותו "הספרות כל-כולה תיחקר".

המחצית הראשונה של הספר (וזהו ספר) היא אנתולוגיה של שירים, קטעי יומן, קטעים ממחזות ומאמר מאת ברכט עצמו. המחצית השניה כוללת בעיקר מאמרים על ברכט מאת רולאן בארת, לואי אלתוסר, חנה ארנדט, יצחק לאור, גד קינר ופרדריק ג’יימסון וביניהם משובצים שירים מאת ויזלטיר, צלאן, פורטיני וברכט.

עורך "מטעם" יצחק לאור כותב בהקדמה שהגיליון לא נועד לסכם את ברכט אלא להציע להמשיך לקרוא בו, והוא עושה זאת בהצלחה מרובה. החומרים הכלולים בספר מהדהדים זה את וזה, והדבר הראשון שיש לעשות כאשר מסיימים אותו הוא לקרוא אותו שוב.

גליון "מטעם" אינו סיכום אבל הוא מבוא מצוין – ומוטב לומר דלת אחורית, או כניסת המשרתים – ליצירתו של ברכט. קריאת הספר היא דרך להיכרות עם ברכט לא באמצעות קריאת מחזותיו הגדולים או מאמר אנציקלופדי, אלא באמצעות קריאת מבחר משירתו ומאמרים שמנתחים את יצירתו. כך ניתן להכיר את המחזאי והיוצר באמצעות האופנים שבהם ביקש להשפיע והשפיע בפועל.

כל המאמרים כאן יוצאים מן הכלל, אבל לטעמי המאמר הטוב ביותר בגיליון הוא מאמרו של לואי אלתוסר (אחד משניים), "על ברכט ומרקס". אלתוסר עורך השוואה בין פעולתו של ברכט בתיאטרון לפעולתו של מרקס בפילוסופיה, ואומר שאת מה שעשה מרקס לפילוסופיה עשה ברכט לתיאטרון, וזו ההנכחה של הפוליטי.

לטענת אלתוסר, "הפילוסופיה והתיאטרון מוגדרים מיסודם על ידי הפוליטיקה, ואף על פי כן הם עושים כל מאמץ למחוק את הקביעה הזאת, להעמיד פנים כי הם חומקים מן הפוליטיקה. בלב הפילוסופיה ובלב התיאטרון, לעולם הפוליטיקה מדברת; אך כשהפילוסופיה או התיאטרון מדברים התוצאה היא שאין שומעים עוד כלל את קולה של הפוליטיקה. כשמישהו בא ואומר לכם: אינני מתעסק בפוליטיקה, אתם יכולים להיות בטוחים שהוא מתעסק בפוליטיקה".

אלתוסר מנגיד את התיאטרון כפעילות בידורית, המנסה להכחיש את הפוליטיקה העומדת ביסודה, לתיאטרון הברכטיאני המציע פרקטיקה חדשה בתיאטרון "כדי שיחדל להיות בידור קולינרי, ויסייע גם הוא לשינוי העולם".

הספר אינו מנסה להסתיר את הביקורת הקיימת על ברכט וזו מוצאת לה מקום בעיקר במאמרה של ארנדט, אשר בד בבד עם הערכתה ואפילו הערצתה לברכט, גם מותחת עליו ביקורת חריפה, ולא על תמיכתו בקומוניזם בשנות ה-30, אלא בשל תמיכתו בסטאלין לאחר מלחמת העולם השניה, ובחירתו לחיות במזרח ברלין, גם כאשר היה מודע למה שמתרחש תחת שלטונו של "שמש העמים". על כך ארנדט אינה סולחת לברכט.

מאמר נוסף שראוי לציון הוא המסה של לאור, "שלושה מונחים לקריאת ברכט". הפרובלמטיקה שעימה מתמודד ברכט, טוען לאור, היא כיצד האדם המופיע על הבמה יכול לייצג אדם אחר, "כיצד יכולה הבמה לא להטעות אותנו ולא להפוך את מרכזיות הדמות להמשך ההתמכרות ההומניסטית ששמה את האדם במרכז ומצד שני מבטלת אותו". "האופי", ממשיך לאור, "הוא מין סיכום ספרותי של אדם על אדם. עולם הפוך שבו הדמות עומדת במרכז ואילו השוק מתחבא בתלוש המשכורת". אחת ההצלחות של הספר הזה היא בדיוק בנקודה זו – בריבוי הדמויות של ברכט. ברכט של ארנדט אינו ברכט של ג’יימסון, וברכט של השירים אינו זהה לברכט של המחזות ושל המאמרים או של קטעי היומן.

הספר אינו רק בגדר מבוא לברכט, גם אלא כלי לשבאמצעותו ניתן לחשוב שוב על מה שהתרבות הישראלית, או התרבות בת זמננו בכלל, מבקשת להכחיש ולכסות – הפוליטי. המקום שבו אנו נכשלים כאשר אנו ממוססים עימותיים אדיאולוגיים והופכים אותם לויכוח פנימי צרכני. כאשר נודה שיש כאן עימות ניאלץ ונוכל באמת לבחור צד, לבחור לא בדמות אלא ברעיון .

אלתוסר מדבר על תיאטרון ועל פילוסופיה כמוצרי צריכה שמספקים התענגות אסתטית ועל מהפכת הפרקטיקה אצל מרקס ואצל ברכט. יש להעניק שוב לפוליטיקה את רשות הדיבור. אבל מה ניתן לעשות כאשר הפוליטיקה עצמה הופכת לתיאטרון שבו יש טובים ורעים, גיבורי המחאה מול נבלי הממשל. לשם כך יש לחזור למאמר של ברכט "חמישה קשיים בכתיבת האמת", שבו כותב ברכט כי "מי שרוצה להיאבק בשקר, חייב לגבור על חמישה קשיים לפחות. למצוא את האומץ לכתוב את האמת, את החוכמה לזהות אותה, את האמנות להשתמש בה כנשק, את כושר השיפוט לבחור באלה אשר בידיהם תהיה לה השפעה ואת העורמה להפיץ אותה בקרבם". אמת ועורמה.

ואחרי הכל, הספר נפתח בשיר ומסתיים בשיר. הוא נפתח ב"נאום משורר גווע אל הצעירים" ומסתיים ב"הספרות כל כולה תיחקר" ובמילים "כן, עוד עת תבוא/ ועל אותם חכמים ידידותיים/ על אותם זועמים אופטימיים/ אשר ישבו על הקרקע העירומה לכתוב/ מוקפים נדכאים ולוחמים/ עליהם בגלוי יאמרו הלל".

מטעם 27 (ספר ברכט); עורך: יצחק לאור; הוצאת "השכמה"; 248 עמודים

הרשימה פורסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-3 בנובמבר 2011.

נגישות