אמרות היסוד – אפיקורוס
הנה ספר שהוא לא רק מבוא לפילוסופיה אלא ספר פילוסופיה בפני עצמו. "מהי הפילוסופיה העתיקה" מאת פייר אדו מומלץ לא רק למי שמתעניין בפילוסופיה היוונית (החל בסופיסטים וכלה בניאו-פלאטוניזם), אלא כספר מבוא לפילוסופיה בכלל.
ב"מהי הפילוסופיה העתיקה" סוקר אדו את האסכולות הפילוסופיות השונות של העולם העתיק, ומשווה ביניהן מתוך נקודת מבט השמה דגש על החיים הפילוסופיים ורואה את הפילוסופיה קודם כל כדרך חיים. "כל מי שמאמץ את דרך החיים ייחשב לפילוסוף גם אם הוא אינו תורם בכתיבה או בדיבור להתפתחותו של השיח הפילוסופי", כותב אדו.
אדו מוצא את המשותף בין השיטות השונות בעיקר בתרגילים הרוחניים שמזכירים לא מעט תרגילים בודיסטיים. עם זאת, חשוב להדגיש שהוא אינו הופך את הפילוסופיה לבליל ניו אייג'י. מתוך העקרון המשותף לשיטות השונות – הפילוסופיה כצורת חיים – נגזרות שיטות שונות ואפילו מנוגדות. דרך החיים הפילוסופית אינה דרך אחת. אלו דרכים שונות, ולכל אחת מהן יש את השיח הפילוסופי המתאים לה ואדו מסביר היטב את ההבדלים בין אפלטון לאריסטו ובין האפיקוראים לסטואה.
אמנם "אין שיח שראוי לכנותו שיח פילוסופי אם אינו צמוד לחיים פילוסופיים", אבל אדו אינו מבטל את השיח הפילוסופי הרציונלי. הוא מבקר את מי שמנסים להפוך את סוקרטס לסוג של שאמאן, ואומר שלצד הסכנה טמונה בהסתפקות בשיח הפילוסופי ישנה סכנה אחרת, "הגרועה מכולן, להאמין שניתן לוותר על החשיבה הפילוסופית. ללא החשיבה הזו, החיים הפילוסופיים עומדים בפני תהום הבנאליות, או התפלות, או הנחמדות, או הסטייה".
אדו טוען שבניגוד למה שמקובל לחשוב,הפילוסופיה לא התנוונה בתקופה ההלניסטית. אבל אי אפשר להכחיש שהיא משנה כיוון. לשיטת סוקרטס, ההתעניינות בעצמי היא גם התעניינות בפוליס והתעניינות באחרים. אפלטון רואה חשיבות עליונה בהכשרת פילוסופים לעיסוק במדינאות, ואריסטו סבור שהפילוסופים אינם מדינאים, אולם עליהם להכשיר את המדינאים לתפקידם. לעומת זאת, הפילוסופים ההלניסטים מתמקדים כמעט אך ורק בשיפור העצמי – הסטואים ברצון לעשות את הטוב והאפיקוראים בחיי עונג – ואילו התיקון החברתי נזנח כמעט לחלוטין.
לקראת סוף הספר מתאר אדו את הסיבות שגרמו לפילוסופיה להשתנות עד כדי כך שהגדרת הפילוסופיה כדרך חיים תישמע לרוב העוסקים בה כיום כענין מוזר שיש לתהות עליו.
הפילוסופיה ההלניסטית היא עדיין דרך חיים. השלב המכריע הוא התפתחות הנצרות והפיכת הפילוסופיה למשרתת לדת – שעבוד שממנו היא עדיין לא השתחררה. "אין מנוס מלהודות שקיים ניגוד קיצוני בין בית הספר הפילוסופי העתיק, שפונה באופן אישי לכל תלמיד כדי לשנות באופן מוחלט את אישיותו, לבין האוניברסיטה, שמשימתה היא להעניק דיפלומות. בכל מקרה היא (הפילוסופיה) תמיד משרתת את הצרכים של הארגון הכללי של הלימוד. אין מדובר עוד להכשיר את התלמידים להיות 'בני אדם' אלא להכשיר אותם להיות משכילים או פרופסורים. אולם הידע הזה אינו מעמיד על הכף את החיים כולם כפי עשה הידע הפילוסופי בעת העתיקה".
התרגום העברי לספרו של אדו יצא בסמוך להופעת "אמרות היסוד: על האושר וההנאות האמיתיות" מאת אפיקורוס. זהו ספר נוסף בסדרה החשובה של הוצאת נהר, "זמן לפילוסופיה", שבמסגרתה יצאו כבר לאור ספרים מאת סנקה, פלוטרכוס ואפיקטטוס. הספר, המלווה בדברי הסבר ובמבוא מאת יוסף צ' ליברזון, ממחיש היטב את טענתו של אדו. זהו ספר שמטרתו היא גאולת האדם. לשיטתו של אפיקורוס, על האדם לכוון את חייו לתענוג המירבי. אבל תענוג זה אינו הדוניזם אלא שחרור מתשוקות מיותרות.
לאפיקורוס יש שם רע בתרבות היהודית, ולא רק בה. לא ברור למה התכוון מי שכתב שלאפיקורס אין חלק בעולם הבא, אבל גם בי עוררו דבריו התנגדות, וזאת בגלל הימנעות אפיקורוס מכל רצון לשינוי חברתי. "אי צדק אינו רע כשלעצמו. היותו רע הוא רק תוצאה של הפחד שמא לא תצליח להתחמק מעיניהם של הממונים להעניש על מעשים כאלה", כתב אפיקורוס.
אבל אפילו אפיקורוס אינו זונח את החברה האנושית ולשיטתו "מבין כל הדברים שהחוכמה מספקת לחיי אושר מלאים, אין נכס גדול מן הידידות", ו"בעולמנו המוגבל הידידות היא הבטחון השלם העומד לרשותנו".
למרות השינוי שעבר על הפילוסופיה מסוקרטס ועד אפיקורוס, נדמה שאם יש יסוד שמשותף לכל השיטות הפילוסופיות העתיקות הוא החשיבות שהן מייחסות ליחסים הבינאישיים ולידידות, כאתר שמשלב בין הדרישה לשיפור עצמי להעמדה של השיח הפילוסופי למבחן. כמובן שהמקום שבו הדרישה הזאת מתבטאת באופן המובהק ביותר הוא הדיאלוגים האפלטוניים, וכדבריו של אדו "הדיאלקטיקה אינה רק תרגיל לוגי. היא בראש ובראשונה תרגיל רוחני שדורש מבני השיח טרנספורמציה של עצמם. אין מדובר כאן במלחמה, אלא במאמץ של שני הצדדים שמסכימים להסכים לדרישת הרציונליות של השיח ההגיוני. הדיאלוג מלמד כל אחד מהם לשים את עצמו במקומו של האחר". האם יתכן שהדרך לשיקום הפילוסופיה כדרך חיים עוברת קודם כל בשיקום הידידות והיכולת להעמיד את עצמנו במקומם של רעינו?
ועוד משהו:
המתרגם של אדו לעברית, רון ניולד, הוסיף לספר אחרית דבר ובה הוא משווה בין השיח הפילוסופי לדת היהודית. לדבריו, למרות ההבדלים העמוקים בין השיח הפילוסופי לדתי "במובנים מסוימים, ניתן לראות את הספרות הרבנית הקלאסית כניסיון להעניק למצוות התורה משמעות של תרגילים רוחניים. קיום המצוות נועד להזכיר לאדם את מקומו בעולם, ולהתוות את דרכו אל עבר קיום מוסרי, טוב ונעלה יותר".
נדמה שישנה עוד נקודת דמיון חשובה לא פחות. בדומה לדיאלקטיקה האפלטונית, גם את צורת השיח התלמודית יש להבין לא כדיון שמטרתו להוכיח מי צודק, אלא כשיחה שנועדה לאפשר ריבוי של פרשנויות. האמורא התלמודי נדרש להעמיד את עצמו במקומם של התנאים והאמוראים שקדמו לו ולהוכיח שכל הפרשנויות אפשריות. כאשר עמדה של תנא או אמורא מופרכת ונדחית, המסקנה היא "קשיא" – קשה.
מהי הפילוסופיה העתיקה; פייר אדו; מצרפתית: רון ניולד; הוצאת אוניברסיטת תל אביב; 332 עמודים
אמרות היסוד: על האושר וההנאות האמיתיות; אפיקורוס; מיוונית: יוסף צ' ליברזון; נהר ספרים; 120 עמודים
הרשימה פורסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-17 בנובמבר, 2011
