מאסוג'י אוגו, הגיבור והמספר של "אמן של העולם הצף" מאת קזואו אישיגורו, רוצה לקחת את נכדו לקולנוע כדי לצפות בסרט מפחיד. הנכד מפגין התלהבות, אולם אנו כקוראים יכולים לראות שההתלהבות מחפה על פחד, ושהנכד היה מעדיף שמישהו ימנע ממנו את התענוג המפוקפק בלי שהוא ייאלץ להודות בפחדיו.
כמו ביתר ספריו של אישיגורו גם הגיבור של "אמן של העולם הצף" הוא מספר לא מהימן, כזה שאיננו יכולים לקבל את סיפוריו ללא פקפוק. ספריו של אישיגורו, הכתובים בגוף ראשון, נמסרים לנו על ידי מספרים לא מהימנים. הם אינם שקרנים אלא בני אדם שמסיבות שונות מסרבים להבין מה עשו ומה קרה להם.
הדרך הטובה ביותר לתאר את מצבו של מאסוג'י תהיה באמצעות המונח "תודעה כוזבת", שנטבע על ידי קרל מרקס כדי לתאר את אי ההתאמה בין האינטרסים של חברי מעמד חברתי מסוים (בדרך כלל מעמד מנוצל) לתודעה שלהם. למשל, ציבור שכירים שתומך בכלכלה חופשית שמשמעותה בפועל היא המשך ניצולם. במקרה של אישיגורו מדובר במשמעות הרבה יותר צרה של המילים תודעה כוזבת – כתודעתו של אדם שאינו מודע לחלוטין למעשיו.
קריאה בספרי אישיגורו היא כקריאת שני ספרים במקביל. הראשון הוא העלילה כפי שהיא נמסרת לנו על ידי המספר. השני הוא מה שמסתתר מתחת לסיפור הגלוי – זה שעולה וצומח מתוך רמזים, פליטות פה או פשוט חוסר הבנה של המספר. לעתים מדובר במשגים פעוטים לכאורה, כמו לקחת את הנכד לסרט שאינו מתאים לגילו, ולעתים באי הבנות קולוסאליות, כמו הבנת תפקידו של האדם בפשעי מלחמה.
"אמן של העולם הצף" מתחיל באוקטובר 1948 ומסתיים ביוני 1950. במהלך הספר מאסוג'י, שאשתו מתה ובנו נהרג במלחמת העולם השניה, מספר על יחסיו עם בנותיו ועל מאמציו לחתן את בתו הצעירה. אם בתחילת הספר הוא חשב שאירוסיה בוטלו על ידי משפחת הארוס, שהרגישו לא ראויים למעמדו המכובד, הרי שלאט לאט הוא מבין שהמעמד הגבוה שאליו הגיע ביפן הקיסרית עומד כעת בעוכריו, והיפנים החדשים אינם רוצים בקשר איתו.
מאסוג'י מספר כיצד הגיע למעמד של צייר מפורסם וכיצד התגייס לטובת המאמץ המלחמתי היפני ועידוד המורל, אך נדמה שהוא אינו מסוגל להבין את התפקיד שמילא במשטר היפני בתקופת מלחמת העולם השניה, ואת האחריות שהיתה לו למאסרו של תלמידו הקרוב ביותר ולאסונות שהתרגשו על יפן בעקבות המלחמה.
במקביל לתיאור ההיסטוריה האישית שלו, וניסיונותיו להשתלב ביפן החדשה, מאסוג'י מספר על חורבן רובע התענוגות – איזור הבארים והמסעדות שצייר בתחילת דרכו, לפני שפנה לציורי תעמולה – ההולך ומפנה את מקומו לטובת בנייני משרדים חדישים.
ההיכרות עם כתיבתו של אישיגורו מקילה על הבנת המתרחש, כיוון שהקורא המנוסה יודע שעליו לחפש את הרמזים המפלילים, המסגירים את הסודות שמאסוג'י מנסה להסתיר ואת הטעויות שהוא אינו מודע להן. מנגד, מי שמכיר את כתיבתו של אישיגורו עשוי שלא לשים לב לכך שלא רק תודעתו של מאסוג'י כוזבת.
במהלך הספר אנו מגלים שלא רק אונו מרמה את עצמו. המספר, הצייר, אמנם לא מבין את השינויים שהתרחשו ביפן אבל הכאה על חטא היא חלק מהאתוס שלו, והוא מוכן להודות בטעויותיו (ולעתים אף שש להתוודות יתר על המידה). לעומתו, החברה היפנית, כך עולה מהספר, מעדיפה להמשיך הלאה בחייה, אפילו אם פירוש הדבר הוא להמעיט בחלקם של אנשי הדור הקודם בפשעים.
בנותיו של מאסוג'י מזהירות אותו שלא להתגאות במעשיו בתקופת מלחמת העולם השניה, אבל מנגד טוענות שמעמדו היה פחות מרכזי מכפי שהוא רוצה להאמין, ואי אפשר לדעת מי צודק – מאסוג'י או בנותיו.
לקראת סוף הספר הולך ומתחוור שיפן החדשה אינה כה חדשה. היחס המעריץ של היפנים הצעירים למנהלי ולבעלי המפעלים מזכיר את היחס של הגיבור וחבריו לקיסר היפני. נראה, כי היפנים לא שינו את הפרדיגמה אלא רק החליפו את מושאי ההערצה.
המאסטר של אונו, מורי-סאן, הצייר שאונו נטש כדי לקדם מטרות פוליטיות מקדיש את חייו לציור העולם הצף, הלוא הוא רובע התענוגות וטוען ש"היופי המעודן והשברירי בביותר שאמן יכול לקוות לתת לו ביטוי נישא באוויר בתי התענוגות הללו…גברים צעירים הם תכופות אכולי אשמה בכל הקשור לתענוג…בזקנותי, כשאזכר בחיי ואיווכח לדעת שהקדשתי אותם ליופיו המיוחד של העולם הצף, אני סבור שאהיה שבע רצון מאד".
כמו אונו גם הכלכלה החדשה דורסת את העולם הצף. אך בעוד שאונו עשה זאת מסיבות אידאולוגיות היפנים החדשים עושים זאת מסיבות כלכליות. תודעתם של היפנים החדשים כוזבת אף יותר משל אונו. הם אינם רואים כיצד הם חוזרים על טעויות הדור הקודם. כל שהם רוצים הוא שקט ושלווה – לעבוד קשה ולהרוויח כסף.
בסיום האופטימי לכאורה מגיע אונו למקום שבו שכן בעבר רובע התענוגות, וכיום כמעט ולא נותרו בו שרידים לברים שמילאו אותו לפני שנים ספורות. נדמה שהאופטימיות של אונו ביחס לעתידה של יפן נובעת מאותו חוסר הבנה שגרם לו לנטוש את העולם הצף ולהשתמש באמנות לקידום מטרות פוליטיות. חוסר ההבנה הזה משותף לו ולבני הדור הצעיר. בסופו של דבר, נראה שהתודעה הכוזבת ב"אמן של העולם הצף" אינה כה רחוקה ממובנה המקורי.
אמן של העולם הצף; קזואו אישיגורו; מאנגלית: עידית שודר; הוצאת כתר; 214 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-6 באוקטובר, 2011.
