עמוס האוזנר הוא פקיד בנק בעל מראה לא מלבב וריח גוף לא נעים, וככל הנראה האדם המשעמם ביותר בעולם. אלא שהוא עצמו אינו משועמם, ונראה שהוא מרוצה מחייו חסרי הריגוש והעניין. עמוס אינו מתרגש מדבר ואינו חפץ בדבר, ובמילותיו, "האינות יסודי, הריקות כטבע לי, בקיומי די לי, ולהאמת: לא פעם אמצאנו עודף". "אדם מואר" מכנה אותו חברו היחיד וידידו מנוער, יהושפט (שפטי) אבן הצורי, אך מוארותו אינה אלא אדישות. הוא אינו חושש לחייו, ואדיש לחייהם של אחרים.

שוד סניף הבנק שבו הוא עובד משנה את חייו של עמוס. זאת, לאחר שבמהלך השוד הוא מגלה כי אף אחד אינו רואה אותו, אפילו השודדים. הגילוי מצית בו זיק של חוסר נחת, ובעידודו של יהושפט הוא עוזב את ביתו ויוצא למסע של סכנה והרס עצמי. עמוס מתחיל לעבוד כשמר-בית, השומר על בתי אנשים זרים ונוטל לעצמו מזכרות. במשך כשלוש שנים הוא נודד מבית לבית, ובאמתחתו צב ותקליט שגנב מאחד הבתים ושישנה את חייו. במרוצת שנים אלו יגלה עמוס מה עומד מאחורי אדישותו המופלגת לחיים ומדוע הוא כה פוחד לחיות. זהו סיפור על שליטה ואובדן שליטה, על אובדן בית ומציאת בית, וזהו גם סיפורה של השפה.

תענוג לקרוא את "שמר-בית", ספרו החדש של יונתן יבין, בעיקר בגלל השפה הייחודית שיבין יצר. שפה שהיא פסטיש לשפה העברית המשכילית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20; שפה כיצור חדש שעדיין לא התגבש לגמרי ומחפש את מקומו בעולם, ובאותה עת הוא עדיין מחובר למקורותיו העתיקים.

הנה אחד הקטעים המשעשעים ביותר בספר, שבו, בהדרכתו של שפטי כמובן, נוהג עמוס לראשונה בחייו במכונית, "’עתה דרוך בדוושת הדלק’, ציווני. ‘כגבר באישה גשש בה, נערי. האח-הידד! וכעת: רגלך הרחוקה הסג מן המצמד מעט, אך אל תפריז. הילולה, הנה כבודו נוסע והרכב נע!…נרעד פיל הפלד וכגוליית המוכה במקלעת דויד גווע, ושתיקת תענית נשתתק. ‘בבולמך,’ לאט יהושפט בדומייה שלאחר הסער, ‘תמיד הצמד מצמד. לבל..’ ‘לבל יתחשקו שיני היצולים בתמסורת ויינתצו’, מלמלתי כהוזה".

ובהמשך מורה יהושפט לעמוס את תורת התמרורים, "’וחוקי תנועה ונהגות ישנם לאלף, תמרורים שתומררו’… ‘ומובנם ברור, כי הריהו מצויר בהם, דומני. סמל זה שלנגדנו: מקדים שלום, האין הוא?’ ‘אלא ש..יד היא ובולמת, עמוס, והמשמע ברור: עצור. הלא תראה?’ ‘אפשר: שלום היא מנופפת..’".

מובן מאליו כי הדבר הראשון שלוכד את תשומת לב הקורא בספר הוא השפה שבה בחר יבין לכתוב (עד כדי כך שלעתים נשכחת העלילה, וחבל). ברור שזו אינה שפתו של עמוס, וממילא עולה השאלה מדוע לכתוב בשפה כה זרה לעברית בת ימינו. האם זו רק חיבתו העזה של יבין לעברית?

ההסבר הראשון שעולה על הדעת הוא הריחוק שבין שפת הספר לשפת הדיבור היומיומית וכנגדה ריחוקו של עמוס מהעולם. שפתו של "שמר-בית" זרה למציאות הישראלית, וכמוה גם עמוס. הסבר נוסף ניתן למצוא באמצעות הקבלה בין עמוס העוזב בית ומחפש בית ובין השפה העברית של סוף המאה ה-19 – תקופה של חיפוש בית לאומי – שפה שעדיין לא מצאה דרך ברורה, ויש בה ערבוב משפות שונות – לוע"ז וארמית.

הבעיה בהסברים הללו היא שאלו הסברים שבדיעבד, אשר אינם צומחים באופן טבעי מתוך הקריאה. אולי במקום לשאול מה פשר שפת הספר, נשאל מיהו הדובר? מיהו המספר? לכאורה, הרי זהו עמוס האוזנר, ושפתו מתאימה לאופיו – אדם מנותק שאינו מצוי בהוויות העולם. אבל עמוס אינו מצוי גם בהוויות אביי ורבא, ונדמה שהוא גם חסר חוש הומור. הוא נוטה להבין דברים כפשוטם, ואינו האדם שיתהה על פשרם של תמרורים. יתר על כן, עמוס של תחילת הספר אינו עמוס של סופו, ואילו השפה היא אותה שפה.

נדמה שהמספר האמיתי אינו עמוס אלא רעהו, יהושפט בית הצורי, עורך דין במקצועו וסופר כושל בחייו. במהלך הספר אנו מתוודעים לכמה וכמה נסיונות ספרותיים כושלים של שפטי, אבל הספר האמיתי ששפטי כותב הרי הוא חייו של עמוס. יהושפט מוציא את עמוס למסע הרפתקאות לא למען גאולת נפשו (של עמוס), אלא למען הספר שיכתוב עליו.

שני מרכזי כובד יש ל"שמר-בית" – האחד הוא עמוס והשני הוא יהושפט, סופר המתלבט בשאלת הצדקת המעשה הספרותי והופך את חייו של חברו לספרות. יהושפט מצטייר כדמות גדולה מהחיים ואת ספרו הוא כותב בשפה היחידה שמתאימה לו – שפה שהיא גדולה מהחיים עצמם.

"שמר-בית"; מאת יונתן יבין; הוצאת עם עובד; 355 עמודים; 94 שקל

הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-8 בספטמבר, 2011.

נגישות