בשבוע שעבר כתבתי על שפתו המיוחדת של "שמר-בית" מאת יונתן יבין, שפה שהיא פסטיש לשפה העברית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. השבוע נפנה לדבר האמיתי, "מרים" מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, משיאי הספרות העברית של ראשית המאה הקודמת ובכלל. שפתו של ברדיצ'בסקי דומה לשפתו של יבין אך שונה ממנה לחלוטין – היא אותנטית. מטבע הדברים, זו אינה שפת הכתיבה הרווחת בימינו, אך היא עזה ומשכנעת כביום שנכתבה.

במרכז ספרו של ברדיצ'בסקי, עומדת מרים, נערה יהודיה שעל שמה נקרא הספר. אבל היא אינה הגיבורה היחידה. הספר, אשר נכתב ב-1921 הוא מצבת זכרון לעיירות היהודיות באוקראינה. ברדיצ'בסקי כתב את הספר מתוך תודעה של מוות – מותו האישי המתקרב וחורבן העיירות שעליהם הוא מספר, "עבר היום שניתן לבן אדם ולתפקידו, וצללי-ערב באים מרחוק – עוד שעל אחד אל הליל הארוך. הנני כותב עתה רק לאור הנר והעת דחוקה, ועל כן אקצר".

עלילת הספר מתרחשת בשתי עיירות דמיוניות, לדינה שבה נולדה וגדלה מרים, וחונירד שאליה היא עוברת. סיפורה האישי של מרים משתלב בסיפורן של שתי העיירות שהן אב טיפוס לעיירה היהודית המזרח אירופית.

הספר מתחיל בתולדות משפחת נתן-נטע הבעלזי, אבי-אמה של מרים, שהתעלה משפל המדרגה והגיע אל עמדתו, "להיות נמנה בין שבעה אילי העיר לדינה". מתיאור תולדות המשפחה עובר ברדיצ'בסקי לספר על אנשי העיירה – הנכבדים והפשוטים – ועל מעשיהם. כמו בסיפוריו האחרים, גם ב"מרים" ברדיצ'בסקי חושף את התשוקות הארוטיות המסתתרות מתחת לפני השטח של העיירה היהודית – אהבה נכזבת, שערוריות, הטרדות, מעשי אונס ואפילו גילוי עריות.

בתוך המציאות הסוכסכת הזו מופיעה לפתע מרים, מין ילדת פלא יפהפיה, שדי במראה דמותה כדי לחולל שינוי בלבבות האנשים. בהופעתה הראשונה בספר, בעמוד 34, נאמר על מרים התינוקת, "כי לקחה אדם על זרועותיו, בא איזה רוחב בנפשו וסר ממנו כל יגון ואנחה. יש טבע סוגר את פיו, ויש טבע חי מאליו". כשהיא בת 13, "חינה היה גדול. כל הנפגש עימה הביט בה. כי שאל אדם אותה דבר והיא ענתה לו, אז הרימה מלב המשיח עימה איזה משא".

למרים יש השפעה פלאית על כל הסובבים אותה. נדמה שבכוחה להאיר את עליבות חייהם, ולשחרר בקרבם איזו תשוקה מסוג אחר, טובה ונעלה יותר. היא משנה את חייו של ה"צדיק" הפרוש ומעוררת בו תשוקה, ומחזירה את האציל האוקראיני הרשע למוטב.

אבל מרים עצמה אינה יודעת מה לעשות בחייה ועם חייה. על המבוכה וחוסר המוצא של העיירה היהודית נוספות גם נסיבות חייה של נערה יהודיה. "לנערות ישראל כל המון החיים הללו, בספר ובמעשה, כספר החתום-להן. נתון לא יינתן להן הד ירחי העבר ואין להן קרקע רוחני להתגדל בו. והמעט שנתון יינתן להן הוא אך כיין שפג טעמו".

שריפה מתרחשת בעיירה, ומרים עוברת לחונירד כדי לגור אצל קרוב משפחתה. חונירד היא לא רק "מחוז חפץ מרים גיבורתנו. ניתן להיאמר שגם ערשי, ערש השכלת המספר, עמדה ימים רבים בקריה זו. חיבה יתרה נודעת לי לאותה העיר; אל יחשבני הקורא למאריך אם אוסיף לתאר אותה", והוא מאריך לתארה.

התיאור של לדינה מחוויר בהשוואה לתיאור המפורט של חונירד – הבתים ובעיקר האנשים. ציור העיירה דומה לשקפים צבעוניים שנערמים זה על זה ויוצרים תמונה שלמה. ברדיצ'בסקי מספר על הגבירים, המשכילים העבריים והמשכילים קוראי הרוסית, המורים, הרופאים ועורכי הדין ועל מעלליהם.

מרים ממשיכה להפיץ זוהר סביבותיה גם בחונירד, אבל אם בלדינה היא היתה ילדה, הרי שבחונירד היא מופיעה כנערה בוגרת , והתוצאות בהתאם.

הדימוי הטוב ביותר לאופן שבו מרים פועלת בסיפור – הן מצד תוכנו, כלפי שאר הדמויות, והן מצד מבנהו, כלפי הקוראים – הוא השמש. הספר נע במעגלים סביב מרים. מבחינה כמותית, רוב הספר אינו עוסק כלל במרים, אבל גם כשהעלילה מתרחקת ממנה, נוכחותה הפלאית עדיין ניכרת ומושכת את הסיפור אליה, ואנו מחכים שהסופר ישלים את מסלולו ויחזור לגיבורה.

נדמה שכמו דמויות הספר, גם ברדיצ'בסקי נזהר מלהתקרב יתר על המידה לדמות שיצר. מרים היא כמו שמש מאירה שאי אפשר להביט בה באופן ישיר, ואפשר רק לתאר את השפעתה על חיי העיירה. דמותה של מרים מפרשת את העיירה היהודית והעיירה מפרשת את דמותה של מרים, כמי שלא שייכת אליה לחלוטין.

מרים מעוררת לא רק אהבה, אלא גם יראה. בתוך כל שערוריות העיירה, מעטים מהינים לבקש את אהבתה של מרים, ואף אחד אינו מעז לפגוע בה. יש בכך כדי ללמד על על מעשי התשוקה של יהודי העיירות, כמשהו שהוא לא רק רעב מיני, אלא גם רצון, שאין לו צורה, לחיות חיים אחרים. אותו רצון שמניע את מרים עצמה.

מרים; מיכה יוסף ברדיצ'בסקי; הספריה החדשה – הוצאת הקיבוץ המאוחד; 253 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-15 בספטמבר, 2011.

כבר כתבתי על ברדיצ’בסקי.